שוב אני מספר, שם על אבן
מתבייש להיות בזרקורים, נבוך מתשומת הלב השנתית.
קפצתי על רימון בשביל החבר'ה... כן בטח.
הייתי ילד דחוי חברתית, דוחה חיצונית,
לא התנשקתי אף פעם, את יודעת אמא? שלא לדבר על... אני מסמיק
מהמחשבה.
בהלוויה היו יותר ממאה איש, רק את ואבא בכיתם, השאר ניסו
להיזכר מאיפה אני מוכר.
דנה, אני חולם עליך מלמעלה, ראיתי איפה היית כשטמנו את הארון,
התנשקת עם אלון, מתחת לעץ האזדרכת בסמוך לחלל מספר 587, אותו
דווקא כן באו לבקר חברים.
קפצתי על רימון בשביל החבר'ה,
אותם "חברים" שעשו לי שמיכה לילה קודם כי הלשנתי שגנבו לי עוד
פעם טרנזיסטור,
אמא, לא רציתי להגיד לך שגנבו, שקר לבן, אולי באמת אבד?
ראיתי את הסרט עלי בטלויזיה, "לא תדבר סרה על מת" ככה קראו לו,
ואני סתם מת.
קפצתי על רימון בשביל להציל את עצמי מעצמי, לא בשביל החבר'ה,
אני לא מצטער. |