אם תלך פעם ליער ההוא, הם קוראים לו "היער המכושף", לדעתי הוא
סתם יער... זהו יער רגיל כמו כל יער, זאת אומרת מה כבר יכול
להיות מכושף באיזה יער נידח?
בכל  מקרה, אומרים שאם הולכים, אם תלך אי פעם ליער הזה, מתישהו
תגיע לשביל... מה זאת אומרת איך תדע למצוא אותו?! זה לא ברור?
אמרתי לך שהם אומרים שזה יער מכושף! זאת אומרת, לאן שלא תלך,
מאיפה שלא תבוא, בסוף תיתקל בשביל הזה.
אם תלך בשביל הזה, ואתה תלך בו; מה זאת אומרת, מה אם לא?! הרי
סיפרתי לך שזה יער מכושף! בסופו של דבר תהיה חייב ללכת בשביל
הזה. למה? כי היער רוצה...
אומרים שזה יער יפה, אפל וחשוך, אבל יפה... מה זה, אז איך
רואים שהוא יפה אם הוא חשוך?! ברור שרואים! ברור שהוא יפה! זה
יער מכושף, הכל אפשרי! ואולי תפסיק לקטוע אותי...?! אתה מצטער,
מה...? טוב, לא משנה, אני אמשיך.
אומרים שכשתלך בשביל לא תוכל שלא לשים לב ליופיו המכושף של יער
זה, יופי שהיה פעם יופי מאושר, עכשיו הוא יופי עגום. איך רואים
יופי עגום?! לא רואים! איך אתה חושב שרואים עצב? לא רואים!
מרגישים! מרגישים יופי עגום!
אתה תרגיש מנומנם... למה? בגלל הכישוף, כדי שהיא תוכל להפתיע
אותך... מי זאת היא? אתה לא יכול לחכות בסבלנות?! אתה תהיה
עייף ומוקסם מהיופי הכל כך עצוב הזה; עצים חצי ערומים, שמיים
אפורים, כהים ובקושי נראים, צווחות עורב פה ושם, שם ופה נהירת
פרסות מבוהלת אך בלתי נראית... אתה תשמע-לא-תשמע נעימת פיות
עגומה. מה זה "תשמע-לא-תשמע"? אה, נכון באמת לא ברור. אתה לא
תשמע כי טכנית היא לא קיימת אבל ביער המכושף הכל קיים ולכן
תשמע בראש מנגינה, נעימה חרישית. נעימה שפעם הייתה שמחה
ומאושרת אבל בגלל כישוף אפל ואכזרי היא הפכה לנעימה עצובה
וסוחטת דמעות. ובאמת פתאום תשים לב שעינייך מתחילות לשרוף
ולדמוע ואתה נשטף עצב. על מה? אתה לא יודע.
אתה תמשיך ללכת והמוסיקה בראשך תגבר והדמעות ישטפו את פניך
המשתאות על המראות שמסביב.
מה יקרה הלאה, אתה שואל? ובכן אתה תשמע רחש מכיוון העץ הקרוב
אליך ואתה תשמע אותו בטוח! ולפתע תצוץ לך פיה בוכה, כלואה
בשלשלאות רבות ועם כנפיים חלושות... והבכי יגבר; שלה בראותה
אותך, שלך בראותך יצור כה יפה, שברירי, עצוב ומוגבל בשלשלאות
בדיל דקיקות, חזקות, כה רבות.
מה היא תעשה? מה אתה חושב שהיא תעשה?! היא פיה! כלואה! בלי
יכולת גדולה מדי לעוף! מה נראה לך שהיא תעשה?! טוב, אתה צודק,
סליחה... לא התכוונתי להשתגע.
היא תעוף סביבך, מעט כושלת תחת משקלו של סליל הבדיל הכולא
אותה. אתה רואה שהיא דועכת, גוססת, צריכה טיפול! אוכל, מים,
פיות אחרות מסביבה... היא מבקשת עזרה, מגמגמת מפחד, היא
מבועתת. אתה תיקח אותה בשתי ידיך ותלטף אותה מעט. היא תתייפח
מעט ואז תיזכר במטרתה.
היא תסביר לך שלא חשוב כמה בהמשך הדרך אתה תיבהל, תפחד,
תתעייף, תרעב, תצמא... אתה חייב להמשיך (ולא שתהיה לך אפשרות
אחרת... כן? זהו הרי היער המכושף ואם הוא רוצה שתגיע למקום
מסוים, אתה תגיע אליו לא משנה מה...), אתה חייב לדבוק במטרתך!
ומהי מטרתך? אתה שואל אותה.
בקצה השביל שמוביל ללב לבו של היער, אך היזהר! זהו המקום
המסוכן ביותר ביער! ישנה בקתת עץ קטנטנה ונטושה. כאן, היא
תפסיק על מנת שתוכל לנוח ולנשום - קשה לקטנה. אתה תחליט שאתה
נחוש בדעתך למצוא מים בשביל הפיה המסכנה ובאמת תוך כמה דקות
מצאת נחל קטנטן, הוצאת אותה מכבליה ותוך דקות מעטות, אחרי
מציאת כמה גרגרים למאכל פיות, מים מתוקים ומנוחה קלה, החלה
להתרענן הפיה והיא חשה מעט טוב יותר. היא תסביר לך לאן ללכת על
מנת לעזור לה לשוב לביתה כיוון שכנפיה עדיין חלשות והיא אינה
יכולה לעוף עד לשם; והיער? היער יניח לכם ללכת עד לשם. אתה
תתפלא והיא תסביר שהיער מניח לטובי הלב לפעמים על מנת שיוכלו
לעזור ליצורים חסרי אונים אחרים.
לאחר כמה דקות היא תגיד לך לעצור והמוזיקה בראשך שליוותה אותך
כל אותו הזמן תתחזק.
אתה תעיר את הפיה הקטנה שנמנמה לך על כף היד... ביקשתי שלא
תקטע אותי! אני יודעת שאמרתי שהיא אמרה לך לעצור ואז אמרתי
שהיא בעצם נמנמה אבל זה למה היא פיה! ובגלל זה היא ביער
המכושף! הכל אפשרי!!!
היא תתמתח לך ביד וזה ידגדג מעט ואז היא תפתח במעוף כושל מטר
בערך קדימה ותסיט כמה עלים ממקומם ואז לשנייה תתגלה לעיניך
מעין עיר מיניאטורית מלאה בפיות מודאגות שנוהרות לכיוון הפייה
שהבאת. היא תזרוק לך מהר: "לך מהר אל הבקתה ההיא ותבקש מהמכשפה
יפה לבטל את הכישוף! רק כך תציל את היער ותוכל לשוב הביתה!"
ואז היא נעלמה ואתה לא מוצא אותה שוב.
אתה מפקפק בנכונות של כל זה, אתה לא מבין, עכשיו הכל נראה לך
יותר מוזר ממה שהוא כבר... איזו מכשפה? בתוך בקתה מוזנחת
ונטושה? ואם היא מכשפה שהטילה כזה כישוף, אז למה בכלל שתסכים
להסיר אותו אם תבקש ממנה יפה?!
אתה מנסה לחזור על עקבותיך אבל איכשהו כל הזמן אתה מגיע לאותה
נקודה. אתה מתעצבן, חושב שנרדמת אולי, אולי מנסה להעיר את
עצמך, לחזור לנחל ולשטוף את הפנים אבל אתה לא מצליח להגיע אליו
שוב.
אתה מחליט ללכת ישר, לעלות על השביל ולנסות להגיע אל הבקתה.
הפעם אתה מוצא את השביל וממשיך בו; ככל שאתה מתקדם יותר,
המוסיקה שבראשך נחלשת, אתה מפחד יותר. מחשיך, אתה לא ממש רואה
לאן אתה הולך, אבל אתה יודע שהכי בטוח זה להמשיך ללכת, היער
כבר ידאג לך, הוא ידאג שתגיע לשם כי זה מה שהוא רוצה. קצת מוזר
לך להמשיך ללכת ככה בלי לדעת לאן, ושאתה מסתמך על ישות לא
מוגדרת ובכלל לא ממש קיימת, אבל אתה הולך כי אין לאן ללכת.
העצים מתחילים להיות יותר צפופים, החושך משתלט והשמש כבר החלה
לשקוע, הפחדים והירח המאיים החלו לזרוח מעליך, אתה מתחיל לא
להבין, מתפלסף באפשרות שרימו אותך ובעצם אתה במעגל אינסופי
ומאיים, מסלול בלתי אפשרי אל מקום לא ידוע... לפתע אתה מבחין
בשקט מסתורי, הכל שקט, אין ציפורים (חוץ מהעורבים המאיימים
שמלווים את כל היער), אין דהירות מבוהלות, אין שכשוכי נהר
מפצפצים, אין כלום...
אתה מבחין בבקתה מתפוררת המפציעה בין העלים החצי מתים של אזור
זה של היער המכושף. אתה מתחיל לפחד, לרעוד, להזיע, לשמוע
קולות... אתה משתגע...
מה אז? אממ... לא יודעת, אף אחד לא חזר מהמקום הזה... אבל זה
בכל אופן מה שמספרים... אולי בכלל הבקתה לא קיימת ובאיזה שהוא
שלב משתגעים, אולי הפיה בכלל... מי יודע? אה... אני לא ממש
יודעת... זה מה שאומרים בכל אופן על היער ההוא... זה יער מוזר,
עוד אף אחד לא הצליח להגיע אל הזקנה הזאת. אני בטוחה שאו שהיא
מתה, או שהיא בכלל לא מכשפה וזה סתם יער קטן שכל הדרכים בו
מצטלבות... ואולי באמת יש פה משהו קצת יותר גדול מאיתנו....
מה אמרת? אתה רוצה המשך? אה... אבל אין! מה זה, 'טוב אז תמציאי
אחד'?! טוב, הבנתי שאתה מתעקש! בסדר, אז תן לי לחשוב על זה...
בפעם הבאה שניפגש טוב?
להתראות...




מוקדש לדן....