בלילות אני מדמיינת
את המציאות שלי אחרת
בורוד, בבהירות.
לא רוצה להתקע בעבר,
הוא כבר נגמר...
רוצה להסתכל רק קדימה - למרום
להתעלם מדברים שמעיקים...
להמשיך ולחלום.
אני אדם שקשה להיות איתו.
אדישה,
לא מראה מספיק אהבה..
ואני יודעת שלכל זה ישנה סיבה,
פשוט, אין לי את הכוחות
להוציא מבפנים רגשות.
תדעו שלפני שאני פוגעת באחרים,
קודם כל אני פוגעת בעצמי.
הרי אני מן טיפוס שכזה..
חזקה כלפי חוץ..הצגה טובה,
פגיעה מבפנים..כה בודדה,
אך תמיד מופיע החיוך הזה, הטיפשי הזה על פניי,
גם אם הכל עצוב
צריך להראות שהכל בסדר .. לא כך ?
הרי תמיד יש נקודת אור באדם מדוכדך.
למזלי, עד היום בסופה של כל בעיה,
בסופו של כל דיכאון
מצאתי נקודת אור...
כי עוד לא קרה שוויתרתי
מעולם לא התייאשתי.
הרי עובדה, אני עדיין קיימת!
אומרים עלי שאני בעלת אמביציה חזקה,
כשיש משהו שאני רוצה להשיג,
אסתדר תמיד.
אמר פעם מישהו ...
"אפילו הסלע החלקלק ביותר או הקשה ביותר
לעולם לא יעצור בעדך, את עקשנית למטרותיך,
גם אם את לבדך, גם אם את מפוחדת ואף אחד לא מאחורייך..."
הוסיף ואמר:
"את אמיצה,
לוקחת סיכונים
לא פוחדת מהרבה דברים
חוץ מדבר אחד - כעס של אנשים אחרים"
המצב דיי ברור
מלנכוליה - את זאת שנודדת בתוכי,
ממלאת אותי.
הרי את בדיוק כמוני,
נוודית,
לא נשארת להרבה זמן,
קמה הולכת ולבסוף חוזרת לכאן.
תדעי לך מלנכוליה שבתוכי,
אני רוצה שתלכי
אל תחזרי,
תרחפי לך עם הרוח
מעמקי גופי.
מדמי.
אז אולי אשוב לחייך,
חיוך שתמיד יהיה אמיתי..לא מזויף.
בלי הצגות..
שלמה עם עצמי,
מחייכת,
נאהבת,
אוהבת,
בוכה,
חולמת כמו עכשיו,
לומדת מטעויות
מרימה ראשי כלפי העתיד
ללא מלנכוליה
שתכביד. |