כל מצב הרוח הלך.
זין, ככה פתאום ברח לי, השאיר אותי ריקה, עם ההרגשה המוכרת
הזאת של החלל שנפער בבטן, לפעמים גם בחזה.
מדי פעם שהוא בורח לי, אני רואה את הסיבה מולי, לפעמים היא גם
מוציאה לשון בחוסר טאקט ומכאיבה לי עוד קצת, זורה מלח על
הפצעים המזוהמים שלי. מדי פעם גם אני מתעלמת ממנה, מצב הרוח
בורח, ואני מעדיפה להתכחש למציאות, אין לי חשק לסבול עוד, אין
לי כוח. בכל שאר הפעמים אני מסתכלת קדימה אבל סיבה אין, זה
עושה לי רע, לחשוב שהמוח שלי מבריח את מצב הרוח גם בלי סיבה.
כאילו הוא מתנקם בי. לא עשיתי שום דבר רע. לפחות נדמה לי.
החלל רק מתרחב ככל שאני חושבת על זה, אבל את המוח שלי אי אפשר
לעצור, הוא ממשיך וממשיך וממשיך, לעזאזל איתו. לעזאזל עם
ההרגשה זאת.
אני רוצה רק את השליטה הזאת, שלאחרים רוב הפעמים יש עליי, השלט
מזמן עבר לידיים המזדיינות שלהם, של כל אלה שקצת אכפת לי, והם
אפילו לא מודעים לכך, רק אני בתוך בועה מחורבנת בוהה בהם
מפילים אותו שוב ושוב, על הרצפה, בלי בושה שוכחים אותו מאוחר,
אני רק סובלת מהתוצאות. כל הילדים הקטנים, שהפעילות היומית
שלהם זה לשחק ליד הבועה שלי ולרוץ לקפוץ ולרקוד ולשמוח, על
השלט, על השלט שלי, הם מעצבנים אותי, מאוד. כל ילד קטן שדורך
ומקלקל אותו עוד קצת, זה עוד שינוי קיצוני במצב רוח, כמו בובה
מזדיינת. אח"כ, שהאלו שקצת אכפת לי, חוזרים, להגיד שלום, הם
פתאום מוצאים את השלט, מנקים אותו קצת, ואני כאילו מרגישה
שהבועה התנפצה, לפחות עד הפעם הבאה.