פעם האחים שלי היו אומרים לי שאני בטח מאומצת, כי הייתי היחידה
במשפחה שהוציאה ממוצע בגרויות מעל 60. לי תמיד היה נראה שאני
מאומצת, כי פשוט הייתי שונה מהם. ממש.
מעולם לא הרגשתי חלק במשפחה הזאת. איכשהו לא הצלחתי לחדור את
רצפת הזכוכית שמעליה נמצאו האחים שלי.
הם תמיד ביחד. מדברים שעות בטלפון. מבינים אחד את השני כמו שרק
אחים יכולים.
לי אין מושג מי האנשים האלה... אני לא יודעת עליהם כלום.
בצבא הם היו ביחידות מובחרות. נשאו בשקט את השביזות והקושי.
השתחררו ועברו דירה. עצמאיים.
ואני? 4 חודשים החזקתי רחוק רחוק מהבית. נשברתי. ברחתי אל
המבצר שלי, אל החדר, דפי היומן... אל השקט שלי.
כל יום בבית. יוצאת בבוקר ורק מייחלת שהיום הזה יסתיים מהר.
כן, אני שונה מהם... ואולי בעצם, אני כן מאומצת.