"לה לה לה לה לה לה לה... זה רחוב מעניין" חשבה פנלופה. "כל כך
הרבה אנשים מעניינים. אפשר ללמוד הרבה".
היא פסעה ברחוב שלמה. בתי מלאכה וחנויות לממכר מזון הציפו את
הרחוב. היא בחרה להכנס לאחת החנויות הגדולות- "יד יצחק". בזמן
שהיא עברה במדור המתוקים, היא ראתה איש גדול, שמן, עם זקן,
לבוש בג'ינס מטונף, חולצת עבודה מלוכלכת, מגפי גומי שחורים עד
הברך וזיעה על כל ס"מ מגופו המגעיל.
"שלום מר אדון-מלוכלך" היא חייכה אליו.
אמנון, נדהם, הסתובב למטורפת שלטשה בו עיניים וקרא בכעס "תחפפי
מפה, ילדה".
"איך קוראים לך?" המשיכה לחייך.
"מה את, מפגרת? אמרתי לך לעוף מפה" הוא הרגיש שהוא מתחיל
להתעצבן. הילדה המטורפת המשיכה לבחון אותו.
"קוראים לי פנלופה. אמא שלי קראה לי ככה כי היא חשבה שזה שם
מדהים. אני יודעת שזה לא נשמע כמו שם מפה, אבל כן נולדתי כאן.
אני אוהבת את ישראל. זו ארץ יפה. נכון שזו ארץ יפה?"
אמנון סובב את הגב שלו מהילדה. זה לא טוב ללב שלו להתעצבן
ככה.
"לאן אתה הולך? נכון שישראל זו ארץ יפה?" פנלופה הלכה אחריו.
"תעזבי אותי ילדה, איפה אמא שלך?"
"אמא הלכה עבודה. היא עובדת קשה. האנשים בבית הספר שלי רעים.
הם שמו אותי בכיתה לילדים מיוחדים. אמא אומרת שאני מיוחדת,
שאני לא כמו כולם. יש בכיתה שלי הרבה ילדים מיוחדים. זה נחמד,
אבל הם לוקחים מאמא שלי הרבה מאוד כסף כי הם חושבים שאני דורשת
המון טיפול". פנלופה לקחה נשימה עמוקה, מלאת מחשבה, ומיד חזרה
לחייך אותו חיוך אידיוטי.
"למה את לא בבית הספר?" נבח עליה אמנון. הוא כבר ממש התחיל
להתעצבן. זה מה שחסר לו, פסיכים על הבוקר.
"אני בחופש".
"למה שלא תלכי לסבתא שלך... בעיקר לכי מפה כבר!"
"סבתא שלי מאמינה באמונות טפלות. בחיים שלי לא ראיתי אותה, כי
היא חושבת שאני זה מזל רע".
אמנון נאנח ופנה ממנה. 'מזל יש לסבתא הזו שלה' הוא פנה והלך
ממנה, בזמן שהוא מגרד בזקן.
"מר אדון- מלוכלך, לאן אתה הולך? זה ממש לא מנומס להפנות את
הגב שלך בזמן שיחה".
אמנון הלך משם. הוא הפנה לה את הגב והסתלק.
פנלופה נשארה עומדת במקום. היא משכה בכתפיים, ופנתה משם עם
אותו חיוך מטומטם מרוח על פניה.

כשאמנון חזר הביתה, חלץ את מגפי הגומי שלו והתיישב על הספה,
פנלופה כבר לא היתה בראשו. הוא התיישב על הספה שלו, שאף אחד
חוץ ממנו אף פעם לא ישב בה, לקח את השלט שאף אחד חוץ ממנו אף
פעם לא נגע בו, וצפה בטלויזיה שבה אף אחד חוץ ממנו לא צפה. הוא
היה בודד. וממורמר. ולא הפריעה לו העובדה שפנלופה הייתה מפגרת,
הפריע לו שהיא חייכה. חיוך? למה לעזאזל לחייך? חיים יפים,
עאלק. צריך לעבוד, ללמוד, לחשוב, ולא לבזבז זמן על שטויות כמו
חיוך. זה יוצר קמטים, אגב.

פנלופה חזרה הביתה, חלצה את נעלי הספורט שלה והתיישבה על הספה.
היו לה מליון דברים בראש, וביניהם מר אדון-מלוכלך. היא תמיד
אהבה את היכולת שלה לחשוב על כל כך הרבה דברים בבת אחת, כי היא
ידעה שלאף אחד אחר לא היתה היכולת הזו. מי שהביט עליה מהצד ראה
ילדה פוזלת, עם פה פעור מעט, מזילה ריר, ורגליים עקומות מדי.
אבל רק היא ידעה מה באמת הגוף הזה מכיל. כוחות שאין לאף אחד.
הכי מיוחדת שבעולם. היא נרדמה כהיא חושבת על האיש המסכן שלא
יודע לחייך.

אמנון מת אחרי שבוע מהתקף לב. פנלופה מתה אחרי שלושה חודשים
מטעות קטנה וקטלנית- היא חשבה שתוכל לפרוס את הלחם.