כשהתיישבת מול הפסנתר על השרפרף שחרק בצליל קורע אוזניים,
חייכתי חיוך זדוני המראה שידעתי אותך טוב יותר מכל מאות האנשים
שהתיישבו שם, בדמיונך.
רגל על רגל שילבתי ואת סנטרי הנחתי על כף ידי, כשחיכיתי לרגע
בו תתמלאי בביטחון ותלטפי את התו הבא שייוולד מבין אצבעותייך.
תו אחד, שניים, שלושה וארבעה נולדו וצעדו את צעדיהם הראשונים
אל עבר אוזניי. חששת, לא היה לי ספק בכך. בדמיוני קמתי מכיסאי
וליטפתי את שערך, מחבקת אותך בחום ומראה לך שאת מסוגלת. אך
הייתי רק עוד דמות חלשה בקהל הדמיוני שלך.
שורת תווים ניגנת לי ואף עוד אחת שהשתחררו מבין ידייך בשורה
שחורה של עיגולים וצורות, כמו בסרטי דיסני.
העברת דף ראשון והתחלת במרץ ללטף את כל שיני הפסנתר הישן מימי
ילדותך.
עצמת עינייך ונזכרת ביצירות מפורסמות מילדותך, ניגנת את כולן
אחת לאחר השנייה בחיוך תמים של מתבגרת שכבר לא היית מזמן.
את חבריי הדמיוניים הפכת למוזיקאים מפורסמים ואותי הפכת לעלמה
המחפשת כשרונות, מטפחת אותם וטופחת על שכמם ומוציאה אותם אל
העולם הרחב. הם שוחים עד שמגיעים לפסגת בריכת התווים. שם שמם
נכתב על פרסים שניתנו להם בהוקרה מאנשי ותק במקצוע. הם מחייכים
לקהלם הרחב וקוראים איזה נאום רגשני בשביל לרצות את סוכנם.
אותך שמת בראש אותה פסגה, עם יותר פרסים מכל מוזיקאי שאי פעם
הגיע לקרסולייך.
אל הופעותייך הגיעו מכל רחבי העולם, ואל תא הדואר שלך נשלחו
מדי יום עשרות מכתבי הערצה והערכה מגברים שחיזרו אחרייך. הגעת
לפסגת הדמיון שלך.
את סוף שיר חלומותייך סיימת בריקוד תווים שקט ונוגע שגרם לכל
נשות קהלך לדמוע.
בסוף, כמו בהתחלה, עדיין קצת דאגת שמא ישמעו את נגינתך בחדר
שליד. אז התקרבתי אליך, טופחת על שכמך ולוחשת לך במילים
מהודרות שאת כשרון שלא ראיתי מעולם.

פקחת את עינייך וסגרת את ספרי היצירות שישבו מולך, מוכנים לגזר
דינם. את השרפרף החורק הנחת מתחת לזרוע הפסנתר, שנשארה סגורה
כפי שהיה בהתחלה. העברת אצבע בעדינות על כל אורך מכסה, שהעלה
אבק זקן מימי ילדותך.
סחבת את רגלייך שהזדקנו אל הדלת וקיבלת את אורחייך.
שמחת כששמעת שבביתם ילדה עם חלום כמו שלך. קיווית שרק הפעם
פסנתר החלומות שלך יצליח להפיל כוכב, ולהגשים משאלה תמימה.