לקחת את הסכין שלך וקרעת את השמים שלי לקרעים של קנאה. למרות
שידעת ששלך יפים יותר, רצית שלי לא יישאר דבר להתגאות בו.
הגאות של הים שלך איבדה כל צלם אנוש ועלתה אל השמים כמו שער
כחול לרוגע שרק את אוהבת. עמדתי ביניהם מנסה לגרום להם להתרחק
בחזרה ולחזור למצב הקודם, כי פחדתי שהסוף יהיה אפוקליפסת עצב
לשתינו. רצית ללמד אותי את הצד הרשעי שלך כי כעסת שצחקתי על
הרוגע שלך, אז לקחת את המצית שקנית לי בשבוע שעבר והצתת את כל
עולמי. שפכתי מים מהים שלך בניסיון להציל את הרסיסים שנותרו
לי.
הקרעים שעשית בלבי הפכו לעגולים ושחורים שהתפוררו על שיערי
לאפר שהיה פעם אהבה. ניסיתי להדביק אותם בידיי זה לזה אבל הם
רק התפוררו יותר.
לקחתי את האפר והרעלתי בו את הים שלך. דגי הזהב שלך מתו
והחופים הפכו לשחורים כלילה. שפכתי לך דלק ומי ביוב ושרפתי לך
את הכל. בכית למראה זוועותינו ואני חייכתי בחיוך ממזרי שכאב לך
לראות.

הפעם לא היה הצורך לומר לך את המשפט שתמיד אמרתי, ידעת שאני
תמיד צודקת.