הרוח מעיפה את דמעותיי אל מעבר ההרים הגבוהים ביותר. באופק אני
כבר יכולה לראות את השמש מנסה לפקוח את עיניה משינת ספק לילה
ספק יופי, יפהפייה מתמיד. כאילו צחצחה את קרניה, איפרה את אורה
וקראה לעננים לבוא אתה במיוחד, כי היא זוכרת אותי מהשקיעה של
אתמול.
"הכרכרה שלך", היא נואמת במילות הפילוסופיה, "צעירה מדי בשביל
שגלגליה יחרקו ויעצרו מלנסוע". המילים שלה עשו לי חשק לחזור אל
האתמול ולחיות את כל טעויותיי מחדש רק בשביל לזכור למה הנני
כאן.
אני עוצמת עיניי ומושיטה רגל קדימה באמרי שראיתי כבר את כל
הרוע הטמון בדרך הכרכרה שלי. אלוהים ליטף את שיערי כשהצטער על
הרגע בו נתן לי את הזכות להיות חכמה מספיק בשביל לרצות להתאחד
אתו. הייתי בטוחה שכבר נעלם לאחר שהרגתי אותו בשנאתי. הושטתי
את רגלי השנייה אל העמק הגדול שחיבר ביני לבין אויבי
שבמרומים.
בעת נפילתי ידעתי שממני לא יישאר זכר, אהפוך לדבר שלא נברא.
קרני השמש הושטו לעברי, חונקות אותי באהבה ללא מעצורים. אז
שברתי אותן לחלקים, כדי שלא יוכלו לעצור אותי יותר.
הפעם באמת נפלתי ולא היה מי שיתפוס את רגליי מעל לעמק השנאה
שלי.

הצלחתי.