בעיר תל-אביב אנשים אוספים רגעים: הנערה שנשקה לי בסמטת
עין-חרוד.
המסיבה על הגג מול הסינמטק ב-1 במאי, כשמכבי חגגה בצהוב, רקדנו
בגשם.
הוודקה ששתיתי עם גל, הבירה ששתיתי עם ניר במנזר, הלילה האבוד
באלנבי.
הסיור השנקינאי הראשון, החושך שאחרי הסרטים שהייתי רואה לבדי,
הים שאליו הייתי רוצה לברוח...

נחילי משוררים מתבוססים בייסוריהם בעיר תל-אביב.
מתבוססים בזרמי הביוב וחוזרים וכותבים עם הזרם... הצער המתוק.
בעיר תל-אביב איפה שלא תזרוק מטבע 10 אגורות מישהו יכתוב על זה
שיר:
"צלילו של מטבע, וריח הגשם החם, העצב נשפך לי במרפסת הרחוב
הכחול..."
המשוררים מתייחסים אל העיר כאלה. פעם קראו לה זונה, פעם
רוצחת...
העיר חרבנה עליהם חרא של ציפורים, שלחה נגיסות חתולים שחורים
לרגליהם.
מספרי אוטובוסים ללא שום הגיון: 5, 70, 174, 68, 11, 18, 25 מי
לוקח לאן?
חנקה את נשימתם בעשן אפור, הרטיבה בגשם חם את מעילם והשכיבה
אותם לישון תחת שמיכת צמר סרוגה שתי וערב - רחובות מפותלים.
בעיר תל אביב האנשים מרשים לעצמם ולאחרים להיות כל מה שהם
רוצים ועם מי שהם רוצים וכמה...
בעיר תל אביב אנשים צובעים קיר בירוק כדי לא להשתגע.

העיר מחבקת אותנו בתוכה חזק, חזק, ככל שאנו רוצים לברוח ככה
נשאר יותר.
 
תל אביב מאסה בי ואני מאסתי בה, כמו חיידק אני בתוך גופה.

ירושלים מתי אני כבר בא?


וכמה טוב, כמה טוב
בתוך הסוליטר האין-סופי הזה
המרוץ הבלתי נגמר,
הלבד שנזרק לך מכל קיר ופרצוף,
יש חדר אחד,
קטן.
דיסקים של לאונרד כהן,
פוסטר של אריק ובנץ,
שתי תמונות מהגלבוע,
ארון מהקיבוץ,
מיטה.
ואני יכול להסתכל לך בתוך העיניים
כמה שאני רוצה.