הבוקר בא, השמש עולה, רק אני שוקעת,
מתוך דממת התהום השחורה,
כלום כבר אינני שומעת.
עוצמת עיניים, מחכה לשלווה,
שתרד, תעטוף, ותגאל,
לא חולמת יותר, לא  צריכה עוד סיבה,
לרחף לי על פני החלל.

לא חולמת יותר, כי פשוט לא רוצה,
החלומות כבר אזלו, והפסיקו,
רק שוקעת עמוק,
מפריחה עוד קריצה,
אל המעטים שסביבי עוד החזיקו.

והלילה עמוק,
ונוקפות הדקות,
לא שומעת שוב צחוק,
וגם לא אנחות,
רק שתיקה אין-סופית,
בתוך עירנות מענה,
מורטת עוד עצב,
מוסיפה לדממה.

והבוקר יורד,
והבוקר מפציע,
ויורדות הדמעות,
ואתה לא מופיע.

והאור מסנוור,
ומכאיב בעיניים,
ויד ממששת
לי את  השדיים,
ועיני נפקחות,
וגופי שוב נעור,
נעור אל היופי, האושר האור,

וליטוף מהיר עובר על פני,
וידה של אימי,
מבריחה לילותיי,
ואור הבוקר צורב את העין,
והיופי, האושר, האור,
היכן הם, האין?
מסביבי דיבורים,
והשפתיים זזות,
והלילה נוטש,
ונוטשות הזיות.