הוא עבר לידי במהירות, העיניים שלו בכיוון אלכסון-אדמה.
הלב שלי ירד ועברה לי צמרמורת בגב...
הוא היה בכיסא גלגלים.
ראיתי שהוא מנסה לא להסתכל עליי...
התיק שלו היה מונח על הברכיים, הידיים מסובבות מהר את הגלגלים,
לחלוף על פנינו כמה שיותר מהר.
כל כך הרבה זמן,
כל כך הרבה זמן של ריב מטופש - כל כך מטופש שכבר שכחתי ממה הוא
התחיל...
המון שנאה, שבכלל הייתה פעם אהבה, או לפחות ככה אני הרגשתי...
כי שנאה זאת למעשה אהבה שנרקבה... כן, אהבה שנרקבה.
זה כאב לי לראות אותו ככה... בנאדם שתפסתי ממנו חזק, מאיים, כל
יכול, לפעמים אפילו הערצתי... יושב עכשיו בכיסא גלגלים. זה היה
כאילו כל האצילות שלו עזבה אותו, כאילו פתאום הוא בלי ההגנה
הזאת שתמיד הרגשתי מרחיקה כל גורם חיצוני... פגיע.  
שוב עברה בי מחשבה קטנה, רצה לה על קצות האצבעות, להשלים
איתו... אבל ידעתי שזה לא ריאלי בכלל... אז המילים היחידות
שיצאו לי מהפה היו "תרגיש טוב"... בקול מרוחק, קול שהוא בכלל
לא שלי...
הוא הסתכל עליי ממש לשניה, שניה שתישאר איתי עוד הרבה זמן, אני
יודעת... כי המבט שלו מיוחד, המבט שלו תמיד חדר אותי... תמיד
מלא במשמעות... בדרך כלל שלילית.
הוא אמר "תודה" קטן...
הבנתי שגם הוא מרגיש את זה... שהמריבה הזאת עתיקה מדי.
אתה, מתי נגמור את זה כבר?