הקדמה:

הכל החל לפני שנה בערך בעיר קטנה וחסרת שעשועים בעלת חוסר גדול
בפעילויות לילה.
אותו "גיבור" שעליו מסופר ישב בחדרו וקרא ספר שעל כריכתו
התנוססו המילים: 'מאגיה שחורה, מבוא'. לאחר כמה עמודים מהספר,
הרגיש אותו בחור כאב מדהים של חיבור ופירוק, של חום וקור, של
התמלאות והתרוקנות, זה היה מדהים, זה היה הזאב שבו.

פרק א:

"אה, בלאט, איזה בוקר", אמרתי כשהתעוררתי ועליי הספר החדש
שקניתי. העפתי אותו ממני במכה מהירה והתיישבתי... קמתי מהמיטה
לארון, לבשתי חולצת בית-ספר שחורה וג'ינס משופשף, שמתי על עצמי
את הג'קט האהוב עלי, צבע ג'ינס כהה, די גדול, וירדתי למטבח.
"בוקר טוב", אמרתי לאימי שישבה ומולה על השולחן כוס קפה...
"בוקר!" ענתה לי בצעקה לאחר מבט חטוף בעיניה. התיישבתי. "קרה
משהו?" שאלתי. "אה, שום דבר, רק לילה בלי שינה ודאגות מטורפות
איפה לעזאזל הבן שלי?!" צעקה והיכתה בשולחן. "מה?" שאלתי,
"הייתי בחדר... במיטה", אמרתי. "ועכשיו, ברצינות, איפה היית?
יש לך מושג כמה דאגתי? אתה לכו תדעו איפה, אתה חושב שאני
מפגרת?" שאלה והביטה בעיניי. "אמא, אני מאחר לאוטובוס", השחלתי
גלגל הצלה. "לך, נדבר כשתחזור". עליתי לחדר, הרמתי את ספר
הפיזיקה הישן ופתחתי אותו בדיוק בחור שבין הדפים, הוצאתי חפיסת
סיגריות, שמתי בכיס הפנימי של הג'קט ורצתי לתחנה.

הגעתי די מהר, כך שהיה לי זמן לעשן. פתחתי את החפיסה וספרתי
כמה יש. "שיט", אמרתי כשראיתי שהחפיסה שקניתי לשבוע הולכת
ונגמרת, ועכשיו רק יום שלישי. הכנסתי אחת לפה. "מצית", אמרתי,
והסיגריה התנדנדה בפי. לאחר רפרוף קל בין הכיסים מצאתי מצית
כסופה, הדלקתי את הסיגריה והרגשתי את העשן אומר לריאות שלי
בוקר טוב...
"בוקר טוב", אמר לי אנדרי, "יש לך?" שאל. "כן, כן, קח אחת",
אמרתי והבאתי לו סיגריה... "אש, בבקשה", אמר אנדרי. זרקתי לו
את המצית.
הוא הדליק את הסיגרה ושם אוזניות.
חזרתי לחשוב על מה שהיה בלילה.

"שמעת על איש הזאב?" שאלה אותי ליאור כשעליתי לאוטובוס ופינתה
מקום לידה. "איש זאב?" שאלתי. "כן, כמה אנשים ראו אתמול מאחורי
הבית שלך איש זאב." "אדיר", אמרתי. "כן, יש אפילו תמונה", אמרה
והוציאה מהתיק עיתון.

המשך יבוא...