הוא ישב לו לבד, על הפרח האדום -
הדבור, הגדול מכולם.
ישב לו לבד, על הפרח שכל כך אהב,
שאליו כל כך נמשך.

יום וליל חיכה הדבור,
לאחת והיחידה,
שתוציאו ממצבו העכור.
הוא חיכה ימים שלמים,
כך עברו להם חודשים ושנים.
ולבסוף היא הגיעה, האחת והיחידה
שאיתה יעוף מפינה לפינה.

היא הגיעה בסערה,
עם כל נוכחותה.
גופה המרשים,
וכנפייה הגדולות, הציבעוניות,
פרושות לצדדים בצורה מאיימת
כל גופה בולט על רקע הפרחים האחרים.

וכך עזב הדבור הגדול, השליט
את פירחו, הפרח היחיד
שבו הרגיש בעבר שייכות
שבו הרגיש בעבר בבית,
לטובת הפרפרית המרשימה -
שאיתה רצה לעוף,
לעוף לכל פינה
שבה יחפוץ ליבו, וליבה.

אבל הפרח, מה עם הפרח?
שנתן לדבור הגדול את כל אהבתו
שהרשה לו לחיות על עליי כותרתו
כאילו היו ביתו האמיתי.
הפרח האדום, היפיפה, נשאר לבדו.
וכל מה שנשאר, הוא לחכות.
לחכות בחשכת אי-הוודאות הזאת,
שלא עזרה במציאת התשובות.

האם יחזור? שאל הפרח את עצמו?
שאלה ששאל עצמו כל יום ביומו.
עד שהבין-הנסיך, הדבור,
כבר לא יחזור,
רגשות העצב החלו לפעול
והפרח החל למות, לנבול.

מחשבות רבות התרוצצו בראש הפרח לפני שנבל, ומת.
"הרגשת אי הוודאות, אי הידיעה והעצב הורגת,
הורגת מבפנים ומבחוץ.
ידעתי שיתרחק ממני לבסוף.
הוא הלך. הוא ברח לשבת על
פרחים אחרים יפים עם מלכתו.
מלכתו היפה, המרשימה.
אך את הפרח שאהב כל כך מכולם
שאהב כל כך הרבה זמן,
הוא שכח, נטש."

"אהבה הורגת" חשב לעצמו הפרח.

זה הורג.