[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אבי יאיר
/
צה''ל 2069

21-07-2069

הנדון: דו"ח פעילות מבצעית מס' 050372 --- פעולת פשיטה בגזרה
C-26 (דרום) --- צה"ל, יחידת סיור 102, פלוגה ה', צוות שלוש
(הפרועים של פורת) --- בפיקוד: רב סמל אורי פורת

הרכב הכוח:
מ"כ - רס"ל אורי פורת. או"ק:  "קודקוד"
סמ"כ - סמל אנדריי (אנדרושקה) רוגזינסקי. או"ק: "משנה".
מקלע - רב"ט אדוארדו (אדי) קורטז. או"ק: "צייד קרקפות".
מטול - רב"ט חני עבד-אל-נור. או"ק: "מענישה".
צלף - טוראי  סהרון כהן. או"ק: "ינוקא".
רפואה -טוראית נועה וייצמן. או"ק: "ג'ינג'ית".
מודיעין טכני - טוראית סינתיה אלינור ג'והאנסון. או"ק:
"טקסי".
להביור - טוראי יאסר מוסטפא עזיז. או"ק: "פריק".

הערה: טוראי סהרון כהן - צלף ומומחה נק"ל רמה 4 - לא ביצע
קפיצה מבצעית לפני כן.

המטרה: פלוגה ה' תגן בגזרתה, תנתק את קווי האספקה של האויב
ותמנע מהאויב הישגים טקטיים --- המשימה: צוות שלוש יתקוף
וישמיד בסיס אספקה קדומני בגזרה C-26 (דרום) (ראה נספח א') ---
השיטה: פשיטה מוצנחת לילית, בשיטת 'זריעת הרס'.
נוהל קרב נפתח ביום ב' שעה 1800.


"ינוקא!"
הייתי עסוק בניקוי וטיפול ברובה הצלפים שלי, רובה הפולסים
האלקטרו-מגנטי לטווח בינוני - שאותי כיניתי ביני לבין עצמי
"בטסי", באופן בלתי רשמי כמובן. לא נותנים שם לילד שעוד לא
הוטבל. הרמתי את הראש משולחן הטיפולים. אנדריי, הסמ"כ, נכנס
לחדר ולצידו יאסר עזיז. שניהם שיגרו אליי מלמעלה את אותו מבט
אבהי ופטרנליסטי-משהו, שוותיקי הצוות שומרים בשביל צעירים
מניאקים, כמוני.
"הפקודות הגיעו, סהרון." אמר אנדריי בנונשלנטיות. "פשיטה.
שמונה אנשים. פורת בפיקוד, אני המשנה. אתה יוצא."
לשנייה לא הגבתי, מתפלל שזאת לא עוד מתיחה. "מתי?"
"שעת ה-ש ביום ד' לפנות בוקר. זריעת הרס. תדריך היום בעגולה
שמונה-עשרה-אפס-אפס, אל תאחר."
הללויה. יש אלוהים, וכן הלאה. הגנבתי קריצה לבטסי. אולי לא
תצטרכי להישאר אלמונית לאורך זמן, דרלינג.
אנדרושקה התנדף, ועזיז נשאר בשביל להתקרצץ עליי עוד קצת. "אז
אתה עושה את הסיפתח שלך, הא ילד?" אמר בעליזות. "מקווה שאתה
טוב עם הדבר הזה כמו שאתה אומר."
"חכה ותראה." אמרתי והמשכתי במלאכת ההרכבה. ההסמכה של צלף
ומומחה נק"ל רמה ארבע לא עשתה רושם על אף אחד במאה ושתיים. עוד
הייתי חדש בצוות, והפרש גילאים בלתי מבוטל עמד ביני לבין כל
השאר. זה מה שקורה כשיש לך קוצים בתחת, ואתה עוזב את בית הספר
בשביל להתגייס בגיל שש-עשרה. צ'יק צ'ק הצמידו לי את האו"ק
המפוקפק הזה, "ינוקא" .
תראו, זה לא שהייתי כזה צעיר מטומטם שלא קלטתי מה המשמעות של
פשיטה של שמונה אנשים בגזרה הזאת. זה פשוט משהו שלא עוצרים
לחשוב עליו, מהרגע שאתה נקלט בכוחות המיוחדים. הרהורים
פילוסופיים ומורבידיים, רצוי מאוד שתקבור טוב-טוב בחולות של
המדבר לפני שאתה פוסע דרך השערים של בית הספר של הכוחות
המיוחדים. אחרת אתה עלול לצאת דרכם חזרה יותר מוקדם ממה שאתה
חושב, או אפילו לא לצאת בכלל.
אוחח, 'מכרות המלח'. רק המחשבה עושה לי כאבים. עשרים ושניים
חודשים של גיהנום בהתגלמותו, עמוק בלב המדבר המצרי, אף אחד חוץ
מהמדריכים לא יודע איפה בדיוק (מסיבות די ברורות).
פשוט בער לי לצאת ללחימה, זה הכול. כבר כמעט שלושה חודשים מאז
שסיימתי את קורס הצלפים במחנה אדם, במרכז ארץ ישראל הישנה
(פיקניק לא נורמלי לעומת 'מכרות המלח'), והגעתי, מנופח מרוב
גאווה ומשוכנע שאני מחזיק את אללה בביצים, לכאן - לפרועים של
פורת. היחידה הכי טובה בזרוע היבשה, ככה אמרו לי, ולא שיקרו.
וישר הבהירו לי כמה אני צעיר מושתן ולא יודע מהחיים שלי. טוב,
אני מניח שבאמת הייתי.
מאז הסתובבתי במוצב האש הקדמי הזה, מבצע משימות סיור ושמירה
ומשתפשף בכל מקצועות התומכ"ל - מודיעין, קשר, מבצעים, חימוש,
ניהול אש. עבודה חשובה, אני יודע, וגם לא פשוטה בכלל, אבל לוחם
חי"ר קיים בשביל דברים אחרים. סיפרו לנו שפעם הג'ובים האלה היו
שמורים לאנשי מקצוע, מגוייסי חובה, שלא היו לוחמים בעצמם - אבל
זה נראה לי בלתי נתפס. איך לעזאזל אתה אמור לשכב עם הפרצוף
בחול ולסמוך על מישהו, שלא מוכן או לא יכול לעשות את מה שאתה
עושה? אפילו הכריחו אותנו לשנן כל מיני תחקירים עתיקים על
אסונות מבצעיים שנגרמו בגלל הניתוק הזה בין השטח לתמיכה. אבל
פה זה לא משנה. בסיירים של צה"ל, כל אחד נלחם - מהפקל"ש ועד
אחרון הטבחים.

"אל תדאג, קטנצ'יק. אין לך ממה לדאוג." עזיז המשיך להתעלק
עליי. "בדיוק כמו באימונים. תיצמד לתרגולת, והכול יהיה בסדר."
"אני לא דואג." אמרתי בחולשה.
"שמע משהו, ינוקא." עזיז הנמיך את קולו ללחישה. "יש משהו
שהחבר'ה לא רוצים לגלות לך עדיין, אבל אני חושב שאתה צריך
לדעת. נהוג לחכות שנה-שנתיים ביחידה לפני שחושפים את זה, אבל
לדעתי זה לא בסדר." הוא העיף מבט זריז וחשאי לצדדים. "שמעת פעם
על התניה היפנוטית?"
"לא חושב, לא."
"זה ניסיוני. עושים את זה לאחד מכל ארבעה טירונים במכרות המלח.
יכול להיות שהשתילו לך את זה בתודעה בלי שהיית מודע לזה בכלל,
במהלך השתי-שעות שינה שחטפת בשבוע הראשון באימון הבסיסי."
תהיתי לאן הוא חותר. ידעתי שעזיז הוא בעל תפיסה על-חושית
מוגברת - הוציא יותר ממאה שישים במבדקי ריינס לחוש שישי -
והתאמצתי לא לחשוב חזק מדי, שלא יקלוט אותי.
"יש איזה שורה מסוימת של איזה שיר-לכת ישן," המשיך עזיז,
"שברגע שאתה תשמע אותה, אתה תיהפך לחיה טורפת. הבנת? המוח שלך
יתמלא בכל מיני תמונות-זוועה שהחדירו לך לתודעה. אתה תשרוף כל
דבר ברדיוס של מאה מטר, ואחר כך תרד מהפסים. זה מנגנון
התאבדות."
"נו, בחייך..."
"ככה? לא צריך, אל תאמין לי." עזיז לבש מבט פגוע. "רק תעשה
טובה לכולם - הגורם-רפואה הוא זה שאחראי להפעיל את זה במקרה
הצורך. הדוקטור החזיר ציוד לפני כמה פשיטות אז זאת כנראה תהיה
נועה הג'ינג'ית. אם תשמע אותה מתחילה לשיר - ישר תנתק את עצמך
מהקשר, תכסה את האוזניים בידיים ותתקע את הראש כמה שיותר עמוק
בחול."
הוא פנה ללכת. "וחוץ מזה, אל תהיה מודאג. הלחץ רק יהרוג אותך
מהר יותר."
משונה, אבל רק כשהוא יצא התחלתי לדאוג איכשהו.



אישור תכניות התבצע ע"י מפקד פלוגה ה', סרן גנזהיי.
מסדרי הכוננות והכשירות היו לשביעות רצון מלאה.
שעת ה-ש' נקבעה ליום ד', שעה 01:00.


רס"ל פורת נראה כמו כלב-קרבות וותיק - ישיש ומצולק ככל שיהיה,
עדיין היה אפוף באותה איכות עלומה של סכין קומנדו ישן ומשופשף,
שלא יכזיב אותך לעולם. אנדריי הסביר לי פעם שהשקט ששורר בחלל
תא הלוחמים של סירת-הרחף עולה לרס"ל על העצבים. המפקד עוד היה
מספיק מבוגר בשביל לזכור את הקפיצות של פעם, מהסילונים, ואחר
כך ממטוסי הטילט-רוטור הישנים כשעוד היו משתמשים בהם. אלה שבאו
עם רעש מנועים מחריש אוזניים. זה היה נחלת העבר, כמובן; עכשיו
היו לנו את סירות-הרחף האלה שהיפנים סיפקו לנו ברכבת האווירית,
עם המחוללי-ויברציות-קול, שהופכים את כל העסק לשקט כמו טבלת
סבון צבאי שמחליקה על הרצפה. המסוקים של המאה העשרים ושתיים.
חשבתי על זה כשראשו המאפיר של פורת הגיח מתא הטייס. "שלוש
דקות!" הוא נבח לעברנו ונבלע בחזרה בפנים. צוות הפשיטה היו
ישובים לאורך הספסלים של תא הלוחמים, איש איש ומחשבותיו לפני
הקפיצה. לפתתי את רוס"ר הצ'רקנוב שלי בכוח - חבל שזאת לא בטסי.
אבל מה לעשות, אני לא יכול לקפוץ עם כל האורך שלה. היא הייתה
חפוסה על הגב שלי.
צליל אחד בכל זאת ניסר את דממת-בית-הקברות שהשליטו המו"קים.
אדוארדו קורטז שלף מאפוד-המקלען שלו סכין ציד גדולה כמו
אמת-יד, שמן הסתם שימשה אחד מאבות אבותיו לציד תנינים באמזונס,
ועכשיו השחיז אותה בחרדת קודש דתית כמעט, בתנועות ארוכות
ואיטיות.
"אדי, יום אחד אתה תעשה פזצט"א על הדבר הזה, ותחתוך לעצמך את
הקטן." העירה ג'והאנסון שישבה מולו.
"הרבה פחות משקל בשבילכם לסחוב חזרה." הגיב קורטז, כמתבקש.
הצוות געה בצחוק.
"בולשיט." הצהירה חני עבד-אל-נור וחבטה על מטול האינפרנו
הענקי, 'המעניש', שרבץ בחיקה. "עד שתספיק להוציא את האולר הזה,
אני ו'המעניש' נשאיר לך אולי כמה גחלים חרוכים."
"אהא, חני," אמר אנדרושקה. "כמו שהיה בתמרונים בנואיבה?"
"זה היה שונה!" מיהרה עבד-אל-נור להבהיר. "אז עבדנו עם הדגם
הישן, הפולימרי. בדבר הזה, כל השיניים הנוקרות מחוזקות
בטיטניום. אין סיכוי שהמחלק יתחמם יותר מדי."
אנדרושקה בהה נכחו בשעמום. "אוקיי, יש לי דמות." אמר לעזיז
שישב לידו. "עשרים שאלות. נראה אותך עולה על זה."
"דמות מציאותית?" הקשה יאסר עזיז.
"כן. תשע עשרה."
"גבר?"
"כן. שמונה עשרה."
"חי?"
"לא. שבע עשרה."
"ביל קלינטון."
"כוס אמא שלך!" נבח אנדרושקה. "איך אתה עושה את זה? איך?"
"מי זה?" לא התאפקתי ושאלתי, יותר בשביל להצטרף לשיחה מאשר
בשביל כל דבר אחר.
"היה נשיא של ארצות הברית של אמריקה. פעם, כשהיא עוד הייתה
מעצמה." דיווחה נועה הג'ינג'ית, בלי להרים את הראש מהפק"ל
הרפואי, עוברת בפעם האחרונה על הצ'ק ליסט. "אחד האחרונים שעוד
היו בעדנו איכשהו."
"אם היית נשאר בבית-ספר היית יודע את זה, קטנצ'יק." עבד-אל-נור
ליטפה לי את הראש בתנועה אימהית, רחמנית, חצי חיוך על שפתיה.
התחמקתי ממנה במבוכה. אלה היו הטקסים הקבועים של החבר'ה - כבר
הכרתי את הכול. קורטז משחיז את הסכין, אנדרושקה ועזיז משחקים
בעשרים שאלות, עושים צחוק מהצעיר.
"לא מבין את זה. לא מבין." המשיך אנדרושקה. "הבנאדם לא מסוגל
לפתור תשבץ הגיון, אבל במבדקי ריינס הוא מוציא מאה שישים.
טלפאת עאלק. איך עדיין לא לקחו לנו אותך ללוחמה פסיכולוגית או
משהו?"
"לא מוכן שיזיזו אותי מפה. בגלל האוכל." אמר עזיז, והצחוק רעם
פעם נוספת.
"בטח. כמו כולנו." אמרה נועה הג'ינג'ית. "זה ידוע שהסוד הכי
שמור בצה"ל זה המתכון לעוגת תפוחים של ג'ונסון."
"ג'והאנסון!" תיקנה סינתיה בזעף. "פאקינג אסהולס," הוסיפה
לעצמה במבטא טקסני.
"אני אומר לכם עוד פעם, בחופשת נמל הבאה כולכם באים אליי
הביתה, לארוחה עזתית מסורתית." המשיך עזיז. "נשחט בשבילכם איזה
כבש, תראו אצלי מה זה בישול ביתי."
"זה מה שעושה לך את החוש השישי? החלקום והזעתר?"  העיר
אנדרושקה.
קורטז סיים להשחיז. כבמטה קסמים הסתחרר הלהב הענקי באוויר
והחליק בחזרה לנרתיקו.
"הטכנולוגיה תיכשל, עבד-אל-נור." אמר קורטז בכובד ראש. "המכונה
תיכשל. 'המעניש' גם ייכשל. בסופו של דבר כל מה שיישאר לך זה
הפלדה."
"צייד הקרקפות אמר את דברו, הא אדי?" אמרה ג'והאנסון בחיוך.
"את לא היית שם." אמר אדי. "אף אחד מכם לא היה שם. בקרב על
ירושלים. כשכל המערכת נכשלה."
פורת הגיח שוב מתא הטייס. "אוקיי. אנחנו נכנסים לדרופ-זון,
נוהל 'מנזר שתקנים' החל מעכשיו. דממת אלחוט מוחלטת." הוא צעק
בקול רם, מנסה להתגבר על רעש מנוע שלא היה. לאף אחד זה לא נראה
תמוה. מסורת של צנחנים זו מסורת. "יהיה לכם מספיק זמן להריץ
צחוקים כשתירקבו בשבי של האדומים. לסתום פיות."

לפי החישוב שלי היו עוד כמה דקות טובות עד שהאור האדום של
ההגעה לדרופ-זון אמור להידלק. כנראה שפורת האזין לשיחה, ורצה
לקטוע אותה באיבה. אני מניח שזה לא היה בריא, להתחיל לחשוב עוד
פעם על הסיפורים של קורטז, בדיוק לפני קפיצה.
אדוארדו קורטז לא נהג להפיץ את קורות חייו בראש חוצות, אבל גם
לא שמר אותן בסוד כמוס. כילד בן ארבע-עשרה, הוא נאבק לשרוד
בירושלים הכבושה, מתגנב לבסיסים של האדומים כדי לגנוב אוכל
בשביל חמשת האחים הקטנים שלו. נמלטו בעור שיניהם ממעשי הטבח
שנערכו ביהודי דרום אמריקה, רק כדי לגלות שאין איפה להתחבא -
זה היה לקח שקורטז מעולם לא שכח. עד שהעיר שוחררה, כבר לא נשאר
לו אף אחד. לא נשאר לו כלום, חוץ מהשנאה לאדומים. הוא הצטרף
ליחידה הראשונה של צה"ל שנכנסה לעיר, והפך להיות החייל הכי
צעיר במערכה על ירושלים - אבל היחיד שנלחם בה מבראשית ועד
אחרית. שם הם התחילו לקרוא לו "צייד הקרקפות".
כאילו שזה סיפור יותר או פחות חזק מכל אחד מהאחרים, הרהרתי.
למשל ג'והאנסון. נערת קולג' שנאלצת לנוס כחיה נרדפת מהמשטרה
החשאית של ארצות הברית, בגלל שהתעקשה להתבטא בקול רם על המלחמה
בישראל. שנאלצה לגנוב את הגבול למקסיקו בשביל לעשות 'עלייה'
ולהתגייס. למשל עזיז, שחיכו לו שתי נשים וארבעה ילדים בבית
בניו-עזה. אפילו אני - ששרדתי את מחנה האימונים של הכוחות
המיוחדים בתור החייל הכי צעיר שהתקבל בעשר השנים האחרונות.
עברתי את 'מכרות המלח' לפני שבכלל ידעתי מה זה לשכב עם אישה,
או איך משתמשים בסכין גילוח.
למשל פורת. הוא בכלל רצה לגדל סוסים, ככה הוא סיפר לאנדרושקה
בחופשת נמל האחרונה, כששניהם היו שיכורים מכדי לשים לב שאני
מקשיב. זה היה החלום שלו, כשהיה בקושי יותר מבוגר ממה שאני
עכשיו (הוא דיבר עליי, אבל לא בתור "הינוקא", אלא נקב בשמי -
סהרון כהן. אין כמו הרס"ל.) היה לו איזה קרוב משפחה רחוק,
שהייתה לו חוות סוסים ענקית ברמת הגולן הסורית. איך קראו לו?
סעיד או מסעוד. אחרי התבוסה של הלגיון הסורי-הישראלי והנסיגה
מחזית הצפון, הוא נטבח יחד עם כל השאר. איך יכולנו לעשות את זה
לסורים, מלמל פורת בקול מרוחק וספוג אלכוהול ישראלי זול. לנטוש
אותם ככה. הם כל כך אהבו אותנו.

"אור אדום." קולה של חני הקפיץ אותי קצת. כולם נעמדו ומיד
התנודדו קלות במקום, כשסירת הרחף האטה בבת אחת למהירות קפיצה.
נאחזנו היטב בידיות הדופן כשהדלת התגלצ'ה למטה, חושפת את הלילה
המדברי נטול הכוכבים, את משטח הפרא הצהוב שמתחת.
פורת תפס את מקומו ליד הדלת.
"מי אתם?" צעק פורת.
"הפרועים של פורת! " נצעקה התשובה.
"ומי אלה?"
"הכי טובים שיש!" דקלמנו בעוז.
"תוכיחו." נהם פורת.
האור הירוק נדלק.
"קפוץ!"



הטיסה עברה ללא תקלות.
הקפיצה התבצעה כמתוכנן ב-0231.


לחני עבד-אל-נור הייתה נחיתה קשה יותר משלי. לא פקפקתי לשנייה
במקצועיות שלה, אבל אולי המשקל של 'המעניש' החדש בכל זאת היה
משהו שדורש התרגלות מסויימת. ראיתי אותה נוחתת וחברתי אליה
במהירות. כשהגעתי היא כבר ניתקה את עצמה ממכלול המתכת הגדול של
מפלטים, שסתומים וסילוני-אוויר שהרכיבו את מטען הגב שלה, וחפסה
אותו בזריזות. לא בזבזנו זמן על מילים. בדיקת קשר זריזה,
וידאנו שהביו-גן שבחליפות הקרב מתאים את גווני ההסוואה שלנו
לצבעי הקרקע בצורה מיטבית, ויצאנו לדרך.
הלילה היה חשוך כמו קבר ונאלצנו להגביר ראיית לילה כמעט עד
למקסימום כדי שנוכל להתקדם בלי ליפול ולשבור את הראש. ידענו
שהעיניים שלנו ישלמו על זה אחר כך, כשהשמש תעלה. עיניים רגישות
זה אחד האויבים הגדולים של כל סייר. קיוויתי שנוכל לנסות לצמצם
את הנזק לקראת הזריחה.
חני התקדמה הרבה יותר מהר ממני. זזה בגמישות כזאת, כמעט כמו
רקדנית בלט, אפילו עם חמישים הקילוגרמים של פק"ל המטול.
התאמצתי להסוות איכשהו את הסרבול והמגושמות בתנועות שלי, שנבע
מהשפשופים שצצו בכל מקום שהרצועות של מטען-הגב נגעו לי בעור.
ש-לום, חבורות מכחילות.
"קודקוד כאן." בקע קולו של פורת מהקשר הטקטי הפנימי של חליפת
הקרב. "מצב החומר."
"משנה, הכול בסדר." כחכח קולו של אנדרושקה בקשר.
"צייד קרקפות, הכול בסדר."
"מענישה, הכול בסדר." דיווחה חני.
"ינוקא, הכול." בהתאם למסורת נדרשו שלושת הראשונים לתת תשובת
'הכול בסדר' מלאה, והשאר כבר הורשו לקצר.
"ג'ינג'ית, הכול."
"פריק, הכול."
"טקסי, הכול."
"רות." אישר פורת. "קדימה, חבירה לנקודת כינוס."
הנקודות הכחולות שציינו את שאר החבר'ה ריצדו על התק"ד. הנקודה
הכחולה הגדולה יותר מהשאר סימנה את המשואה של פורת, נקודת
הכינוס שאליה היינו צריכים לחבור.
דמות גדולה הגיחה פתאום מתוך צמחיית המדבר הנמוכה, כמאה מטר
לפנינו. חני הקדימה אותי בצלילה אל החול, מיישרת את המעניש
לכיוון הדמות. בטסי עדיין הייתה חפוסה על הגב שלי, ולא ראיתי
צורך להוציא אותה לחופשי בשביל מטרה בטווח כל כך קצר. הנשק
האישי, הצ'רקנוב, היה אמור להספיק. לפי התק"ד, הדמות משדרת אות
IFF ידידותי, אבל בכל זאת. אי אפשר לדעת.
"מענישה, ינוקא, כאן צייד קרקפות. תפעילו זיהוי אוטומטי לפני
שאתם מתלהבים." אמר קורטז ברוגע.
כוס אמק. באמת שכחנו. חברנו בריצה לקורטז, מפעילים תוך כדי כך
את הזיהוי האוטומטי על התק"ד. הנקודות הכחולות נשאו עכשיו פרטי
זיהוי. נמנעתי מלהביט בחני, יודע שהיא בטח מרגישה עכשיו אי
נעימות מסויימת - זאת הייתה פאשלה שלה בתור הוותיקה. לא שזה
פוטר אותי מאחריות, הייתי צריך לדעת בעצמי להפעיל את הזיהוי
האוטומטי. כנראה שהאימונים עשו את שלהם - התרגלתי לנוהל של
"ערפל קרב" שהשתמשנו בו, נמנעים מעומס פרטים על המערכת של
חליפת-הקרב. זה לא היה בריא לסמוך יותר מדי על התק"ד. היא
עלולה להפסיק לעבוד לך ברגע קריטי, ואתה תמצא את עצמך עיוור
כמו כלבלב בן יומו באמצע הבלגן.
מקלע הברטון-אנפילד של קורטז נראה כמו רובה צעצוע בידיו
הענקיות. "הי אדי, הכול טוב?" שאלה אותו חני בלחש כשהגענו
אליו.
"בואו נזוז." אמר קורטז. "לפני שהמר"ל תטגן לי את העיניים."



הכינוס הושלם בפרק זמן נומינלי של 40 דקות, ללא תקלות. התנועה
אל היעד נמשכה כ-90 דקות (פחות מהזמן המוערך).
התנועה התבצעה במבנה צעידה מבצעי של שני טורים, לפי המערך הבא:



             צייד קרקפות

                                                         
ינוקא

                                          קודקוד

                               מענישה           טקסי

                               ג'ינג'ית             פריק

                                         משנה

הגעה לנקודת היערכות -0435.
תצפית נערכה בשעה 0448.


זחלתי על המרפקים והברכיים על הנון-גובה הסלעית שהשקיפה על
היעד. עלינו לתצפית - פורת, ג'והאנסון, קורטז ואני. בטסי עדיין
על הגב שלי, כך שנאלצתי להסתפק במשקפת ה'קרייזי הורס' (איקס
שלושים) הסטנדרטית של חליפת הקרב, עד שאזכה לראות להם את הלבן
של העיניים דרך הטלסקופ האמיתי. עיקר הכוח בפיקודו של אנדרושקה
נשאר למטה, בהגנה היקפית.
פורת נראה כמו דג במים. חייל מושלם. נזכרתי שוב בהשתפכות האחת
והיחידה שזכיתי לשמוע מפיו, אז בחופשת נמל, הוא ואנדריי שרועים
על שולחן באיזה פאב אפוף עשן. היו אצלנו חבר'ה אפילו יותר
צעירים מסהרון, הוא אמר כאילו לעצמו. בן כמה הוא בכלל? שמונה
עשרה? בקושי. הדור השני של המלחמה. מי בכלל חשב בימים ההם שזה
יימשך כל כך הרבה שנים. הימים הראשונים של המלחמה. העם הישראלי
שכח מזמן מה זה להילחם, כבר שנים מאז שבוטל גיוס הקבע. סיפורי
גבורה, מוזיאונים צבאיים - דברים כאלה הפכו להיות מוקצים מחמת
מיאוס. כולם היו בטוחים שזה דבר שחלף מן העולם. ואז באו
האדומים האלה, ומחקו אותנו לגמרי מהצפון.

פורת היה מאחרוני הפרטיזנים, שהמשיכו לנהל מלחמת גרילה בצפון
מאחורי הקווים של האדומים, חיים במחילות-עפר ביערות ומזנבים
באויב, מצרפים גרם לגרם של חומר נפץ. ההיסטוריה מתעקשת שהם
המשיכו לקבל פקודות מתל-אביב. פורת מספר שהם אמרו נואש מהמטכ"ל
הצה"לי, שממילא התפורר זמן קצר אחר כך, ואת ההוראות שלהם - אם
היו כאלה בכלל - קיבלו מהמחתרת הסורית. לולא אנשים כמו הרס"ל,
כולנו היינו שוחים בים עכשיו. הוא כבר אחד החבר'ה הכי מבוגרים
בדרג הפיקוד הזוטר של הסיירים, אבל בשום אופן הוא לא יעביר את
הצוות למישהו אחר. לא כל עוד הוא עדיין מתפקד. וויתר על העלאה
בדרגה כבר פעמיים. אני איש שטח, ככה הוא אומר, אף פעם לא יהיה
לי מה לעשות מאחורי שולחן.

"טקסי למשנה," נשמע קולה של סינתיה ג'והאנסון בקט"פ.
"רות."
"אני משדרת את התצפית לתק"ד. היכונו לקליטה."
התמונה ממכשיר התצפית/תיעוד 'בושמן גייד' של ג'והאנסון הופיעה
עכשיו על התק"ד של כולנו. דפדפתי בין התמונה-בסיסית לניתוח
התרמי, בשביל לנסות לזהות מטרות צליפה.
"שו האדא?" שמעתי את עזיז ממלמל. "זה לא דומה בכלל לתצ"אות
שקיבלנו ללמוד."
"סמוך על המודיעין של חיל אוויר." לחשה נועה הג'ינג'ית. "חבורת
מאוננים."
"כולם להירגע." הורה פורת. "כמה שינויים סמנטיים. לא משהו שאי
אפשר להתמודד איתו. זה עדיין בסיס אספקה קדומני, לא יותר.
המודיעין אומר שהם לא מצפים לפשיטה שלנו כל כך עמוק בגזרה,
והמודיעין הזה עדיין יציב."
הוא בטח ידע מההתחלה שזה יהיה ככה. אם היו נותנים לחיל אוויר
לעשות את העבודה על היעד הזה, הם היו מביאים חומר יותר מושקע.
אבל בפיקוד החליטו שזאת עבודה בשבילנו, לא בשביל מפציצים או
טק"קים. הרעיון היה זריעת הרס והפגנת עוצמת אש. לתת לאדומים
להבין שאנחנו יכולים לכתוש את כל קווי האספקה שלהם עד אבק, אבל
אנחנו לא עושים את זה. להרגיע אותם קצת בלי לחמם את הגזרה.
הדרג הפיקודי לא מעוניין לעורר מחדש את חזית הדרום בשלב הזה,
לא עד שהמצב בצפון יתייצב קצת. עבודה בשביל הסיירים, לא בשביל
חיל אוויר. קיבינימט, תשלחו את הסיירים של המאה ושתיים לצפון
לשבוע-שבועיים, ותראו מה זה זריעת הרס.
"צייד קרקפות," אמר פורת "קח את ינוקא. אתם עולים בשושו על
נון-גובה ארבע מאות עשרים, מזהים? נשמטים שם, ננעלים על תנועות
אדומים ומתכוננים לפקודה ממני."
"צייד קרקפות, רות."
בלעתי רוק. "ינוקא, רות."
"מענישה, קחי את החוליה שלך באיגוף ימני. לפי פקודה שלי את
מתחילה לטווח את המבנים מימין לשמאל.  פריק, ברגע שהטווח
מצטמצם אתה נכנס לפעולה עם הלהביור."
"מענישה, רות."
"פריק, רות."
"קדימה. ינוקא, צייד - זוזו."



בתצפית הראשונית ובתצפית הקרובה של הרתק השמוט נתגלו ארבע
עמדות שמירה נייחות ופטרול היקפי חיצוני. פקודת אש ניתנה עם
אור ראשון, ב-0531.
צלף (טוראי כהן) הוציא מכלל פעולה את הפטרול וכן שתיים מתוך
ארבע עמדות השמירה, במקצועיות ותוך פרק זמן מינימלי. יש לציין
לשבח את עבודת הצלף.
הכוח העיקרי פתח בתנועה במגמת סריקה במערך קרב מיד לאחר מכן,
תחת חיפוי שסיפק המקלען.
החוליה הכבדה התקדמה באיגוף ימני ע"מ להתמקם ולבצע אש מטול
לעבר היעד.
מגע ראשון עם האויב התרחש בשעה 05:38.


"לא רע." לחש קורטז אחרי שהשחלתי את השומרים במגדל השמירה
השני. "הם לא מבזבזים את הזמן שלהם לגמרי, שם באדם."
באמת ירי לא רע בכלל, אם יורשה לי להעיד על עיסתי. כמו
באימונים. למרות שעדיין עצבן אותי קצת שאין לי זווית ירי לשני
מגדלי השמירה של האגף הימני. ניחא, אני בטוח שעבד-אל-נור
תתמודד איתם.
"נתקלנו!" קראה ג'והאנסון, בקול רם וצלול ועם זאת רגוע להפליא.
"הכוח נתקלנו, ארבע מאות לפנים, לפחות שישה... תיקון שבעה
אדומים. אויב מחופר, נק"ל." המשיכה את הדיווח, מתצפתת דרך
הבושמן-גייד הקטן יותר מעמדת שכיבה ויורה לחיפוי במקביל, בעוד
כולם תופסים עמדות.
"היכון להגנה!" הדהד פורת. "קדימה, אש מדוייקת בלבד. לא לייצר
סתם."
אדומים בודדים ניסו לנוע לכיוון מגדלי השמירה שכבר לא היו
מאויישים. בטסי שכנעה אותם די מהר שלא כדאי. המשכתי לצלוף
מהעמדה הנסתרת שלי על המדרון האחורי של הנון-גובה, קטלני ובלתי
נראה, ישר לפדחות האדומות שלהם. הידיים היו יציבות כמו סלע אבל
המוח שלי צרח. אפילו לא זכרתי לספור את הפגיעות.
מתחתיי, הכוח העיקרי התחיל לדלג לעבר היעד לפי מספרים. הפעלתי
את הסינון של הקשר הטקטי הפנימי, כדי שהדיבורים לא יפריעו לי
בצליפה. זה ממילא לא היה נחוץ - הייתי מספיק קרוב בשביל לשמוע
את הצעקות שלהם. מרגע שמתחילות היריות, אף אחד כבר לא טורח
להתעסק עם הקט"פ מעבר למה שצריך.
"כאן מענישה, קבלו שהאויב מתכנס בתעלות של האגף הימני." דיווחה
עבד-אל-נור.
האדומים התכוננו לנוע בתוך התעלות. הם יחכו שנעלה עליהם,
שנבזבז קצת תחמושת על מטרות סרק ונהיה קרובים אליהם מכדי
להפעיל משהו אחר מלבד נק"ל, ואז יגיחו מאחורי הגב שלנו.
"מענישה מקודקוד, תתחילו לתת להם. אנחנו צריכים לזוז מהפלאטו
הזה."
"כן המפקד. היכונו להענשה."
פורת המשיך לדלג את חוליית ההסתערות לעבר המימד הצר של היעד.
קצב היריות התגבר. התקשיתי לשמוע את הצעקות שלהם.
הירי האוטומטי מהברטון-אנפילד של קורטז נשמע כמו מסור חשמלי,
שמונה הקנים מסתובבים ויורקים אש בקצב של עשרה פגזים בשנייה
ועושים שמות בגדר התיל ההיקפית של המתחם. שני אדומים פזיזים
שזינקו מהתעלה נקצרו כלאחר יד.
ואז הוא הפסיק לירות, ונהם בקט"פ: "כאן צייד קרקפות. מענישה
סגרה לי טווח בטיחות. מדלג לעמדת הסתערות."
"רות, קורטז." אישר פורת. "ואל תשכח את הילד."
חפסתי בזריזות את בטסי. זה כאב לי, אבל העבודה שלה נגמרה, ואין
סיכוי שאני אוכל לדלג ולהסתער כמו שצריך עם כל האורך שלה על
הגב שלי. בטסי הייתה ארוכה כמעט כמוני. החגיגה שייכת מעכשיו
לרוס"ר הצ'רקנוב הישן והטוב.
גלשנו מכיפת הרתק והתחלנו לחבור לכוח העיקרי, אני וקורטז,
מחפים זה על זה לסירוגין, כשחני דיווחה. "היכון למטול." היא
הגיעה לעמדה שממנה יכלה להתחיל לבצע הענשה.
בום! המבנה הקבוע הראשון, בניין אבן נמוך באגף הימני של היעד,
נבלע בלהבות. שורת בנייני הפח הגלי שמאחוריו היו הבאים בתור,
חתיכות פח מושחר עפות באוויר לפי קצב הירי הנפלא של חני.  
"כאן טקסי," זו הייתה ג'והאנסון. "שלושה אדומים ומה שנראה כמו
רק"מ קל, מאתיים לפנים."
"הם יוצאים מהתעלות. אגפים, שימו לב שלא תהיה זליגה מהצדדים."
הורה פורת.
קורטז ואני הגענו למרחק דילוג אחד מפורת והחוליה המסתערת. ואז
נפסקה הנגינה המופלאה של המטול. הדבר הבא שהופיע בתק"ד היה
הנקודה הכחולה של עבד-אל-נור מהבהבת, ואז הופכת לאדומה.
"קודקוד כאן פריק, יש לנו פצוע! אומר שנית, פצוע!" קרע קולו של
עזיז את הרשת הפנימית.
לראשונה מאז תחילת הקרב, הרגשתי שמשהו כאן לא ממש בסדר, לא
בדיוק כמו באימונים. גם באימונים היו פצועים היפותטיים, לשם
תרגול; לעיתים קרובות גם כמה אמיתיים. ב'מכרות המלח' שלטה
הסטטיסטיקה: חמישים אחוז מהמועמדים יסיימו. עשרה אחוז יצאו
בארון. עובדה סטטיסטית. אבל זאת חני, חני עבד-אל-נור שכולם כל
כך אוהבים. השהיתי את הידיעה עד שיהיה קצת זמן לחשוב.
חברנו לחוליה המסתערת בזווית חדה ותפסנו את מקומותינו באגף
השמאלי אל מערך הקרב. קורטז קיצוני שמאלי, אני בינו לבין נועה
הג'ינג'ית.
"אל תדאג, ינוקא." נהם קורטז לעברי. "החולצה שלה התלקחה בגלל
החום של המעניש. החיישנים של חליפת הקרב סימנו את זה בתור
פציעה, זה הכול. כלום לא קרה."



זמן קצר לאחר השמדת המבנים הקבועים באגף הימני, התקבל דיווח
על פציעה של ראש החוליה הכבדה (רב"ט עבד-אל-נור).
הכוח המשיך בלחימה.
לאחר כדקה, הדיווח התברר כשגוי.


"צוות כאן מענישה, קבלו תיקון. ממני לא נפטרים כל כך מהר."
שחררתי את הנשימה. לשנייה היה נדמה לי שגם רס"ל פורת עשה את
זה. "מענישה כאן קודקוד, דווחי."
"מסתבר שהאינפרנו החדש עדיין סובל מבעיה של התחממות, המפקד.
המדים שלי תפסו קצת אש, אבל שום דבר חוץ מזה."
"רות. חדל מטול."
"המפקד..."
"שמעת מה שאמרתי, חני. אי אפשר לדעת אם המנגנון לא ייתפס. בפעם
הבאה זה עלול להתפוצץ עלייך. אומר שנית - חדל מטול."
"רות היישר." חרץ קולה של חני.
"חוליה כבדה כאן קודקוד, מגמת צמצום לטובת טיהור באש. פריק,
אנחנו מחפים לך. תתחיל לעבוד על התעלות."
"פריק רות."
אחרי שהכול הסתיים שאלתי את קורטז איך הוא ידע. "עזיז." הוא
גיחך. "הוא היה על ידה. אתה יודע שיש לו קליטה חושית מוגברת.
הוא טלפאת."
"אז איך כל השאר לא ידעו?" איך אני לא ידעתי, זה מה שרציתי
לשאול.
"לא יודע. אני ועזיז ישנים דרגש ליד דרגש כבר הרבה זמן. אולי
אני מכוון אליו יותר טוב."



ההחלטה להוציא את המטול מכלל פעולה התבצעה מתוך שיקול דעת
בשטח. הסברים נוספים להחלטה זאת יפורטו, במידה ויעלה הצורך
בכך.
לאור העובדות שצויינו, הח"מ ממליץ להעביר את סדרת ה'אינפרנו'
החדשים בדיקות נוספות. (פרטים נוספים בנספח חימוש).
החוליה הכבדה התקדמה ללא פגיעות נוספות אל שולי היעד. התעלות
ההיקפיות טוהרו באש ע"י טוראי עזיז.
התנגדות האויב בשלב זה נחלשה עד לרמה של הפסקה מוחלטת.
הצוות המשיך במגמת זריעת הרס לפי דילוגים.
השליטה במתחם אובטחה בשעה 06:30. מידע מודיעיני נאסף ע"י
טוראית ג'והאנסון.
הפעולה הסתיימה בהצלחה.


לא רק העבודה שלי ושל בטסי, אלא גם של עבד-אל-נור, הייתה יוצאת
מן הכלל. הסתערנו על היעד אבל הרוב המוחלט של האדומים כבר היו
חרוכים. מכאן והלאה זו כבר הייתה זריעת-הרס שגרתית למדי. מפלס
האדרנלין ירד קצת. למעשה הייתי תשוש לא מעט. אתה לא מרגיש את
העייפות עד שאתה נוחת אחרי קו-המטרות.
נערכנו להגנה היקפית זריזה מאוד בעוד ג'והאנסון אוספת את המידע
המודיעיני שניתן היה ללקט מהחורבות, ופורת מעביר דיווח לחפ"ק
העורפי. לא ממש ציפינו לתגבורת או לנוכחות נוספת של האדומים,
אבל זאת לא הייתה סיבה להפחית את העירנות. המשימה לא נגמרת עד
שאתה לא נוחת בטוח ושלם בחזרה במוצב, מוריד שוט בקנטינה או
מחליף תחתונים. במקרה שלי, שניהם.
"צוות כאן קודקוד. אבטחה היקפית, תתחילו להתקפל. חבירה לפי
משואה שלי."
התחלתי לזוז לכיוון המשואה של המפקד, מאה וקצת מטרים ממני,
כשראיתי משהו שלקח לי כמה שניות לקלוט. קורטז רכן על אחד
האדומים המתים, הוציא את הסכין המפלצתית שלו וקירקף אותו בלי
למצמץ, בתנועות חדות ומיומנות. תוך שנייה הדבר הזה היה ביד
שלו.
סיננתי שריקה. "ג'יזוס. לא חשבתי שזה נהוג יותר." מלמלתי.
"זה לא." נועה הג'ינג'ית התכופפה כדי להקיא קצת.
זה נראה משונה, אבל לא כל כך גרוטסקי כמו שהיה אפשר לחשוב. לא
אחרי כל מה שעברתי ב'מכרות המלח'. לא כשחושבים על כל מה שנעשה
בקרבות בירושלים, בלג'ה, בעבר-הירדן.
נועה הג'ינג'ית הזדקפה ונשמה עמוק. "מצטערת. זה כמוסות המרץ
האלה, עושות לי בלגן בבטן." היא ניסתה לחייך במבוכה. "ביצעתי
ניתוחים בתנאי שדה בלי בעיות, אבל לזה אני פשוט לא אתרגל. אל
תדבר איתו על זה. המ"פ עושה את עצמו כאילו הוא לא יודע."
"מה הוא עושה עם זה אחר כך?" פשוט הייתי חייב לשאול.
"לא יודעת. לא רוצה לדעת. אני לא חושבת שהוא שומר את... זה.
נראה לי שהוא זורק את זה למשרפה אחר כך, כשהוא חוזר לשפיות."
"טקסי, סיימת?" שאל פורת. ג'והאנסון חזרה מגיחת המודיעין בבסיס
האויב ההרוס, שהעשן היתמר ממנו כנגד שמש המדבר העולה. הבניינים
באגף הימני עדיין בערו, קירות חרוכים מתמוטטים לאיתם ומתכת
מעוותת מוטלת על קרקע המדבר.
"חיובי." ג'והאנסון סיימה לגבות את המידע במערכת התיעוד הקרבית
של הבושמן-גייד.
"שידרת?"
"לא המפקד. מחוץ לטווח."
"ניחא. רק אל תשכחי להעביר את זה למודיעין מיד אחרי התחקיר.
צוות כאן קודקוד, מספרי ברזל התפקד."
"משנה, הכול בסדר."
"צייד קרקפות, הכול בסדר."
"מענישה, כוויות, מצב כללי תקין." הקפידה חני על הדיווח המלא.
"ינוקא, הכול." גיליתי שהקול שלי חנוק קצת, אבל לא נראה שמישהו
שם לב.
"ג'ינג'ית, הכול."
"פריק, הכול."
"טקסי, הכול."
"קדימה, תנועה לנקודת איסוף. שני טורים."
נעתי לכיוון המקום שלי במערך התנועה, כשנועה הג'ינג'ית התחילה
לזמזם משהו בהיסח הדעת.
"שייפתח עליי, שייפתח... את העולם כולו אשכח..."
כנראה שנתתי איזו קפיצה במקום, כי כולם הסתובבו לעברי. "מה
קרה?" שאל אנדרושקה.
פרצוף טיפשי היה הדבר היחיד שיכולתי לעשות. עזיז פרץ בצחוק,
ואחריו כל השאר.
"נבלות. עשיתם לו את הצ'יזבאט של ההתניה ההיפנוטית?" רטנה
ג'והאנסון. "תתבגרו כבר. אסהולס."
"אני מבין שאתם מעוניינים להישאר כאן באור יום מלא עד שהאדומים
יבואו לשאול אתכם מה השעה." חתך רס"ל פורת. "הירידת-מתח הזאת
באה מוקדם מדי. קדימה, תזיזו את התחת. הסירה לא תחכה לנו."
אני יודע שזה לא הגיוני, כי לא יכולתי לראות את הפנים שלו מתחת
למגן-השמש של הקסדה, אבל אני מוכן להישבע שהוא נתן לי קריצה
לפני שהתחלנו לזוז, בלי שאף אחד יכל לראות.
אין כמו הרס"ל.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
צנובר!








פרובוקטורית.


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/4/05 21:13
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אבי יאיר

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה