אדם ואני. אני ואדם. לא סתם  עוד סיפור של חברות.
ברית דם כרתנו ביננו. עוד שהיינו בני 11 אמרנו שנהיה חברים
לנצח, לא משנה מה יקרה. אדם אמר שאם כל אחד עושה  שריטה ביד,
עד שיוצא דם, ולוחצים את הידיים ככה שהדם מתערבב, זאת ברית דם.
הוא הסביר לי שברית דם זו הברית הכי חזקה ואינסופית, ועכשיו
אנחנו חייבים להשאר אחד לצד השני לנצח. ואני האמנתי לו. אמנם
קצת כאב לי מהחתך ביד, אבל שלחצנו את הידיים הרגשתי גאה בעצמי.
ברית דמים. אין יותר מזה.
באותה תקופה הערצתי את אדם. כל מה שהוא עשה, גם אני רציתי
לעשות, לכל מה שהוא אמר, הסכמתי.
הוא היה המנהיג של החבורה. כל מה שהוא לבש, אנחנו התחלנו
ללבוש, כל התכניות שהוא ראה, אנחנו התחלנו לראות.
אתם באמת חושבים שהייתי רואה "צבי הנינג'ה" אם הייתי יכול
לבחור?
עם השנים המנהיגות של אדם קצת שככה, החבורה שלנו מגיל 11
התפרקה, חוץ מפעם בכמה חודשים כשנפגשנו לשחק כדורגל בפארק.
אבל עדיין הוא היה ההחלטי ביננו. תמיד הוא אהב אותי יותר מאת
השאר. היינו החברים הכי טובים, ואדם תמיד סיפר לי את הסודות
הכי כמוסים, כשהייתי בא אליו לשחק בבובות של צבי הנינג'ה.
ואז, כשנגמרה כיתה ו' והגענו לחטיבה, החבורה התפרקה, פחות או
יותר. כל אחד הלך לחטיבה אחרת, ורק אדם ואני נשארנו באותה
כיתה. היה איתנו בבית-ספר עוד אחד מהחבורה, אבל תקעו אותו
בכיתת איכות הסביבה, או משהו כזה.
אדם השביע אותי שאני לא אנטוש אותו בחטיבה, ואתחבר עם ילדים
אחרים. אני חושב שהוא פשוט פחד להיות לבד. ואני נשבעתי.
החטיבה עברה על מי מנוחות. אדם לא הצליח לשחזר את ההצלחה שלו
מהיסודי, אבל הוא תמיד היה יכול להתנחם בהערכה הרבה שאני רכשתי
כלפיו. ההערצה כבר לא היתה עיוורת, אבל משהו באופי של אדם תמיד
משך אותי כבמטה קסם, וגרם לי להסכים לדברים שלא ממש הסכמתי
להם, ולעשות דברים שלא כל-כך רציתי לעשות.
אבל אדם היה חבר טוב, ואף פעם לא גרם לי לסבל. הוא המשיך לספר
לי סודות כמוסים. את הבובות של צבי הנינג'ה  החליפו תמונות של
נשים ערומות במחשב וגם הסודות הפכו ליותר עסיסיים. הוא סיפר לי
שהוא מתכנן לדפוק את דפנה הילר, דפנה היפה מ- ט'2, אחרי הטקס
סיום של החטיבה. והוא באמת עשה את זה. כלי, האדם הזה. אני עוד
הייתי בשלב של להחליט אם אני אוהב בנות או דווקא הולך על
התנזרות מוחלטת מהמין הנשי. בנות זה איכס.
גם התיכון לא הצליח להפריד ביננו, ונתקענו באותה כיתה, לא
המגמה הכי טובה, אבל נורמלית.
אני לא הייתי הכי חכם בעולם, אבל תמיד טענתי שאדם היה יכול
להשיג הרבה יותר, והבעיה היחידה שלו היתה שהוא זורק זין.
הוא טען שיש לו בעיה עם החומר, אבל אני חושב שהוא פשוט רצה
להגיע לכיתה שלי בתיכון. הוא פחד להיות לבד.
בתיכון אדם החליט שהוא בליין, וכל הזמן סחב אותי לכל מיני
מסיבות בכל מיני חורים, ואצל אנשים שאני בכלל לא מכיר, ולפעמים
גם אדם לא הכיר. הוא אהב לרקוד עם כולם, לפלרטט עם הבנות. אני
העדפתי להיות, מה שנקרא פינתי.
לשבת בפינה ולהסתכל על כולם. לפעמים הייתי מוצא עוד פינתית
כמוני והיינו יוצאים כמה חודשים, אבל לא יותר.
אדם, לעומת זאת, שבר את השיא כשנפרד מדפנה הילר, אותה אחת
מכיתה ט', אחרי שלושה שבועות.
לא פעם מצאתי את עצמי עוזר לאדם למצוא את כיס המכנסיים שלו,
ולהוציא את המפתח, אחרי ששתה כמה כוסות  יותר מידי של וודקה
זולה עם מיץ תפוזים.
ההערצה כבר מזמן שככה, אבל עדיין היתה לי הערכה גדולה לאדם, על
האומץ, התעוזה לעשות את הדברים שהוא עושה.
ונסחפתי אחריו. תמיד היו לי גבולות, וגם אימא שישבה לי על
הורידים, ולפעמים לא הרשתה לי לעשות מה שאדם עשה.
"ואם הוא יקפוץ מהגג?"

אם היינו באוניברסיטה, היינו זורקים את הכובעים ביחד לשמיים,
באותו לילה חם והביל שבו סיימנו את כיתה י"ב.
סוף סוף השתחרננו מכבלי בית ספר.  הצבא שלח את אדם לתותחנים,
ולי הוא ייעד את הכסא הנוח אי שם בקרייה.
מה לעשות, אסטמה ברמה בינונית.
שבועיים לפני הגיוס של אדם, ביום שישי, הוא בא אליי והודיע
בחגיגיות שאני מוזמן למסיבה. ולא סתם מסיבה.
כל החבורה הישנה מהיסודי הולכת להתאחד, באיזה מועדון בקיבוץ
גלויות, שיובל אמר שהוא בן-זונה של מועדון.
תיכננתי להשאר בבית באותו הערב, כי יצאנו לטיול עם המשפחה
מוקדם בבוקר יום אחרי, אבל כרגיל, שוכנעתי על-ידי אדם בכל זאת
לבוא. אחרי הכל, כל החבורה שוב ביחד, מי יכול להרשות לעצמו
להפסיד את זה?
הדלת של המונית נטרקה ומצאנו את עצמנו מול מועדון גדול ומרשים,
שבקעה ממנו מוזיקה רועשת.
בחוץ עמדה שאר החבורה, שחבריה החליטו על פגישה אחרונה לפני
שהצבא מפריד אותנו לגמרי.
באותו זמן דאגתי לאדם. תמיד הוא פחד להיות לבד, בלי להודות
בזה, אז בדרך פלא מצא את דרכו לכיתה שלי.
אבל הפעם אין דרך פלא. הצבא הפריד ביננו ותהיתי איך הוא
יסתדר.
אחרי כמה דקות של חיבוקים וכיפים הדדיים, נכנסנו למועדון.  אני
ישר התיישבתי שם על הבר, ועיינתי בשאר האנשים שרקדו בטירוף.
מצאתי לעצמי עוד פינתית כמוני והתחלנו לדבר. אחרי שהחלפנו
טלפונים והיא הלכה, אדם בא לעברי, מיוזע כולו, והתיישב לידי.
"אחלה מסיבה, לא?"
הנהנתי בתגובה. ידעתי שעל רקע המוזיקה הרועשת הוא לא יצליח
לשמוע אותי.
"בוא נצא החוצה להרגע. בא לך?" הציע.
לא, לא בא לי. אבל בכל זאת יצאתי איתו החוצה. רציתי לדבר איתו
על הצבא, לנסות לעודד אותו, ולהפיג את הדאגה הבלתי נראית שלו,
בלי לפגוע באגו המנופח שלו, שחושב שהוא לא פגיע. ישבנו על שפת
הכביש, הוא מנפנף בחולצת האיירון מיידן שלו, מנסה להתייבש,
ואני מנסה לדבר איתו על דברים חשובים.
פתאום שמענו צעדים נגררים לידנו, ואדם עם תיק גב קטן בא
לעברנו, עצר ליד אדם ושאל:
"תגידו, אתם מחפשים כיוון במקרה?"
"כן" ענה אדם בפשטות.
"לא, אני מתכוון לכיוון הזה" אמר האדם ,הוציא מהתיק קופסת
גפרורים, ופתח אותה. בתוכה נחו מספר כדורים תמימים ולבנים.
"אוווו, לכיוון הזה אתה מתכוון" אמר אדם, והסתכל עליי בחצי
עין.
"אולי ננסה, מה אתה אומר?" שאל אותי בתקווה שגם הפעם אני אסכים
להצעה שלו.
"לא, מה פתאום. אני צריך לקום מחר מוקדם בבוקר, וחוצמזה, מה
הקשר שלי לזה. אני ממש לא מעוניין"
ראיתי את האכזבה על פניו של אדם, אבל הוא לא התכוון לפספס כזו
הזדמנות.
"עוד מעט אני מתגייס, ועכשיו זה הזמן המתאים לחגוג!!!"
אחרי מו"מ קצר על המחיר נח הכדור הנכסף בידו של אדם.
מאוחר יותר, כשישבתי על אותו כיסא בבר, וצפיתי ברוקדים, ראיתי
את אדם משתגע על הבמה, בלי חולצה, רץ לכאן ולכאן, לא מבין מה
קורה סביבו. יובל ניגש אליי, ושאל אותי מה קרה לאדם. כל שהתקדם
הסיפור פניו של יובל הפכו למודאגות יותר ויותר. מסתבר שהוא שכח
להזהיר אותנו מהאדם הזה, שמסתובב מחוץ למועדון ומוכר סחורה
זולה ולא איכותית. ירודה אפילו. יובל אמר שההשפעה תהיה שלילית
עוד מעט, ואדם יקבל אותה בהפוכה,במונחים מקצועיים, כשהטריפ שלך
מקבל אופי הפוך ממה שהוא אמור להיות. את ההסבר של יובל קטע
קולו של הדי.ג'יי, שהכריז על סיום הערב, והזמין את כולם למסיבה
בשבוע הבא, בכתובת החדשה של המועדון. כולם התחילו להשפך החוצה,
חוץ מאדם שעמד באמצע הרחבה הריקה וצעק:
"למה? עדיין יש לי כח! מי סוגר את המסיבה כל-כך מוקדם? אני
רוצה לרקוד!"
סחבנו אותו החוצה והתקשרנו למונית חזרה הביתה.
אדם התחיל לרקוד ברחוב השומם, לצלילי מוזיקה שנשמעה רק בראשו.
"אני רוצה להמשיך לרקוד!"
יובל הדריך אותי איך להתנהג איתו, מה לתת לו לשתות, ואיך לגרום
לו לישון.
לפתע פרץ אדם לכביש בריקוד, תוך כדי צעקות:
"אולי אתפוס טרמפ למסיבה אחרת. מי צריך אתכם , יא חנונים! אני
ממשיך לרקוד!"
G.M.C ישנה הופיעה במעלה הכביש, מאחורי גבו של אדם, וטסה
במהירות לעברו.
באינסטינקט של רגע פרצתי במהירות לכביש וקפצתי על אדם, בתקווה
להסיט אותו ממסלול המכונית.
כששכבנו,אחד על השני, שרועים על הכביש בלי יכולת לזוז, כשהדם
שנוזל מגופנו מתערבב, נזכרתי באותה ברית עתיקה, מגיל 11,
ברית דם, לעולמים.

ועכשיו, כשאדם ניצל בנס ועוד מעט הוא חוזר לעצמו, בעוד שאני
מחכה כבר שבועיים בתור לכנפיים, אני מבין שהמניאק שיקר לי.