מי שהלך מאחוריי, מי שהלך לפניי, מי שהיה ביניהם, אף אחד לא
נשאר. כולם הלכו. גם אני הלכתי באיזשהו מובן. לא במובן של
חיים, כי אני עדיין פה, אבל הלכתי. ואנשים הולכים כל הזמן. לאן
הם הולכים? איך הם יודעים את הדרך? מי הלך לשם ראשון? הם
מתפקדים? הם מעבירים מאחד לשני את המימיות? אם מישהו נפצע - יש
אלונקה? כמה הם סוחבים? בטח הרבה. בטוח שיותר ממשקל הגוף שלהם.
חיים שוקלים הרבה יותר מגוף של בנאדם. מדובר במשקל דמיוני
כמובן. כשהם מתפקדים, הם מתפקדים עם שמות או מספרים? מי מאסף?
מי מפקד על הצבא הקטן הזה? מישהו מתנדב?
אני לא הייתי רוצה לפקד על צבא כזה. צבא של מתים. כל אחד -
והסיפור האישי שלו. חבילה של זכרונות, כבר מגיעים לטירונות.
בטירונות ישפצו להם את כל הזכרונות. שום דבר כבר לא ישאר שייך
להם. רכוש הצבא. החיים כבר לא שוקלים. רכוש צבאי לא מודדים
בק"ג. לרכוש הצבאי יש ערך יותר מכל דבר אחר. כי זה של הצבא.
ככה המפקד אומר. כל מה שבאתם איתו - לא שוקל ליד ציוד צבאי.
אתם לא שוקלים. הזכרונות שלכם לא. מי שהלך לפניכם, כבר הלך,
אין לו זכרונות.
המפה נפרסת לפני הכוח. הכוח מחליט על מערך הלחימה. פושטים על
האגף הימני, מרססים את האזור. לא לתת לאף אחד לצאת חי מההתקפה.
כולם תוקפים, כולם! אני לא רוצה לשמוע לא, אומר המפקד. "לא"
מצפצף ליצן המחלקה ונופל ל-20. היו לי חברים מלפניי ומאחוריי.
אני אמרתי לא. לא אמרתי, פשוט לא עשיתי. העבירו אותי לדין
משמעתי. טוב שהגעתי למפקד כי רציתי להסביר לו משהו. אני מפחד
קצת מלהתקיף. זה אנשים, עם משפחה וחברים. הוא הסביר שזה בכלל
בכלל לא משנה כי כשהם פה לוקחים מהם הכל. לא השארנו בהם אחד.
תהלוכה לגיהנום, שוב הם הולכים, עכשיו אני כבר יודע, הם לא
מתפקדים, לא חשובים המספרים, אין מפקד, אין מאסף, אין שמות,
וגם לא מספרים. אין מימיות כי לא צריך, וגם לא צריך את
האלונקה, הם רק הופכים לרכוש צבאי.