לפעמים אני לעצמי מסבירה ואומרת
הן לא ייתכן שאת משוררת
כי את משתמשת במילים פשוטות
ללא דימויים והתחכמויות
אינך מגידה בגתות ובחוצות
סתם מספרת הרהורים ומחשבות
כל הזמן שואלת שאלות
מערבת משלבים של חולין ושל שמחות
מתלוננת על החיים שאינם עוצרים
ואינם חנוטים לראווה כמו הפרעונים,
או הפירמידות , סכר אל הזמן,
המתפשט כמבול ושוטף כנילוס
או כנהר המיסיסיפי... ממוסס ...
מכסה בבוץ ...


ושוב חלפה שנה, ומופיע ניסן,
אני מציצה מדי יום לפאתי השדה
שבשולי הכביש הגדול מהמרפסת,
צופה אם כבר הגיע מועד החרציות,
ולשמים אם חולפות ציפורי העונות,
וקצת הוקל ממעמסת לבי
העולם עדיין ניצב על כנו
לא נשמד בפצצת מימן, או וירוס
קטלני, או גוש סלע מעבר לעולמות,
שאני העמוסה במודעות
ורדופה בפחדים
חיה את קיומם הוירטואלי
בסרטים ובתקשורת.
חרצית קטנה אחת בצבע מוזהר
ומיזדהב אל מול עֵינִי פודה אותי
מִפְּחָדַי ומגבירה את רטיטות
נפשי לתדר של עילוי .

             
פִּרְש-ִי נַפְשִׁי כָּנָף וּדְאִי כָּל עוֹד
חוֹגֵג נִיסָן וְהַחַרְצִית עֲדַיִן  בַּשּ-ָדֶה
שָׁם הֵד הֲיִי אֶל הַסָּמָאדְהִי צְאִי
צִפּוֹר  עַד בּוֹא  תַּמּוּז  לִכְמֹשׁ
אֶת עוֹלְלֵי הַחֵן בְּדִין וָאֵשׁ.              


האדמה
עד כמה שהייתה שבורה ומפוררת    
הדיפה עוד ניחוח של חיות
וקצת לחות של חורף
שהתנשאה בחום השמש כאדים
מן הבקעים.

הרחק מעיני על שפת הַמִּתְלוֹל
התמתחו החרציות כלפי מעלה
זהב שחוט על גוש עפר כרות.
טיפסתי, מחליקה ומתעפרת,
חול חודר לנעלי,
ולא איוויתי לדרוך בין הזהובות,
רק להביט לשם נבדלת,
בדרדרים ארגמניים בשריים,
בפרחי חרדל סגולים וצהובים,
בחיפושיות זעירות מנוקדות
מתערסלות בכתרי פרחים
ושואפות צוף,
בדבורים מייצרות דבש.

ואני כותבת
כדי לשמור את הרגש,
כי יגיע חורף, הַחֹרֶף.
בה"ה הַיִּדּוּעַ.
אז אשב בחדר בין כתלים
ועל האדמה הפצועה
יתנשאו בתי-קומות יקרים
עם שומר בכניסה מזכוכית.

אפילוג
ואולי יבוא יום
ולא יהיה עוד טבע
ואז אנשים כמוני
לא יְיַצְּרוּ עוד שירים.
אך אני כבר אהיה בין המתים.