עוד יום עבודה עבר.
נכנס אל האוטו ונוסע.
עובר ליד עובד ותוהה אם לעצור לסביח, אולי ניתן להפועל לנצח.
כבר לא ארבע, ולא אחר הצהריים. ברדיו סיון שביט מבקשת שינשקו
אותה חזק. אני קולט ברחוב חבר נשוי עובד על חתיכה, מה שמיד
לוקח אותי ליפו על הקורקינט של שלום חנוך. יש עוד שעה של שמש
שאפשר לתפוס ואני חותך לכיוון הים. חולף ליד החוף. חבורה
רועשת, זוג שחקני מטקות. מוצא לי חלקה נטושה, פיסת גן עדן, לי
ולה.
משתרע לי בעינים עצומות. נותן לקרני השמש לפנק אותי, ללטף את
פני. עוצם את עיני ומתמכר לשלווה. רחש הגלים סוחף אותי, ואני
נותן לעצמי להסחף.

אני מרגיש את היד שלה על הלחי ומצמיד את הלחי אל היד, שלא
תתחרט חלילה. האצבע יוצאת לסיור על פני. מציירת את קו השפתים,
שמוצאות עצמן צמאות למגע. היד גולשת אל האוזן ואני מרגיש את
שערה על פני, וסערה בגופי. ריח הים מתערבב עם ריח גופה.
מערבולת בתוכי.
היד השניה נצמדת והלשון מרחפת בשבילים, בהם עברה האצבע לפני
רגע. התחנה האחרונה על שפתי. ידיי נשלחו למשימה אל מתחת
לחולצתה. משימה ממנה לא שבו במהרה.
אני נשטף. לא בטוח אם זה הנחשול בין רגליה או שמא הגיע הגאות.
מה שיותר עמוק יותר בחול, רעידת אדמה, גל גדול, צונאמי אנושי.
נאחזים לא להסחף, לא לאבד אחד את השניה לרגע, ברגע.
הרעידות שככו, הגלים נרגעו. תאווה, מלח וחול.

הרגשתי את קרני השמש נפרדות ממני וניחוח אשה התישב לידי.

"היי, חיכית לי פה הרבה? נראה לי שנרדמת".
"לא, הקדמתי קצת להספיק להנות מהשמש ולחלום".
הוצאתי בקבוק שרדונה ומזגתי לכוסות.
"תראי, אני יודע שלא לזה התכוון המשורר, אבל אני לא יכול. השד
הקטן בראש לא נותן לי. הוא כל רגע מנפנף לי, ואין, אני פשוט לא
יכול. זה כנראה לא אני. אז מה את אומרת, שפשוט נשתה לנו את
היין, נגלגל שיחה, ונשאיר אותנו בגדר פנטזיה. זה בטח הורס את
התסריט להארי, ולא יודע מה סאלי תגיד, אבל ככה אני מרגיש שנכון
לי עכשיו".

התחבקנו חיבוק ארוך. חיבוק עם ריח של פרידה. בעינים הגלים שטפו
את העצב. הכיתוביות כבר התחילו לרוץ.
"ביי מתוק. אני אוהבת אותך".
נסעתי הביתה, אל המשפחה, כשמעל הלבנה חלצה לה שד, מתגרה ואוהב,
עם פיטמה אופטימית, זעירה.