אני לא יודע מתי זה היה אבל לפני מספר שנים שמעתי סיפור (לא
יודע אם בבית הספר או שסתם קראתי אותו... עבר המון המון זמן)
שהקול הכי יפה בעולם זה האוכל שמגיע לבן אדם רעב.

היום מצאתי את הקול הכי עצוב בעולם...

אחרי הצהריים קיבלתי שיחת טלפון של "תקשיב. משהו רע קרה". אבל
של חבר מהתיכון נפטר. נכון - לא נעים... לא חבר הכי קרוב, אבל
הלכתי. הלכתי כי רציתי. כי הרגשתי שזה מה שנכון לעשות...

התחילה ההלוויה... ואז יש את הבום של זריקת הגופה ואז זה
מתחיל... טקס כיסוי החול. זאת פעם ראשונה שאני בהלוויה ואני לא
מאלו שמכסים את הגופה (או שומע את הרעש הזה). כנראה כשאתה עושה
את זה אז אתה שומע את זה פחות. כשאתה שומע את זה ממרחק של 5
מטרים - זה כואב יותר.

בום. חלש כזה. ועוד אחד. ועוד אחד...

אתה רק רוצה לשמוע את זה נגמר.

דיברתי על זה עם חבר כשחזרנו מההלוויה. הייתי פעם בהלוויה
שצורחים שם והכל... מרוב צרחות לא שומעים את החול שמכסה את
הגופה... כנראה שזה לטובה... הרעש השקט הזה... הקול של החול על
בן אדם שהיה חי אתמול... כנראה שזה הקול הכי עצוב בעולם.