אם רק היית מתנדנד על העץ ונותן לי רמז שמותר לי...

לקטוף אותך,

ולהתחיל ולקלף אותך-

שכבה,

ועוד שכבה,

ועוד שכבה...

אני יודעת,זה היה מחוספס,קשה,כואב.

שכבה ראשונה,שנייה,שלישית.

אחרי השיכבה הרביעית,נטולת כוחות,אגיע אל הגלעין שלך-

שברירי,מלא בחריצים.

הייתי לאט לאט מציצה בתוכם,ומגלה...

שאתה חם,טעים,מתוק,רך,כמו שפינטזתי...

ואז הייתי נוטעת אותך בערוגה שלי

והייתי,היינו מנביטים ניצן קטן,

שהיה הופך לשתיל

שהיה הופך לאילן צעיר ומבטיח

שהיה הופך לגזע עבה וחזק,שאף חורף לא היה מפיל

ופירות....ופרחים כתומים...



בנתיים הגינה שלי שוממת,ואתה הפרי שאף פעם לא אצליח  לקלף

הכי גבוה,הכי מוצלח,הכי למעלה.

הכי בודד בעולם.