שאי עינייך
גלגלי השמיים סוף-סוף מתחילים לנוע, וחשמל ניצת בשמיים. אלוהים
בכבודו ובעצמו מסתובב בין הערים, בין הרחובות, כולם רואים
אותו. ישראל שאי עינייך, אומר, וראי פה את כל היהודים נתקבצו
בארץ הזאת. כולם, נצר לאלפי דורות עתיקים ויודעי סבל, הנה באתם
אחריי לארץ לכם הבטחתי, אתם בכל פינה, פועלים והגאולה עוד
תבוא. קול שופר שובר את השמיים, כוהנים משתטחים על רצפות המעמד
רומס. ואתם, אומר, הלכתם אחריי במדבר בארץ ללא זרע ומים, לקבל
את הארץ המדברית העתיקה לב העולם. רק הביטו סביב וראו, אחרי כל
דורות הסבל העתיקות, הנה בית שלישי שם את רגלו על ארץ כנען.
מרכבות עפות בשמיים, אדי דלק הגאולה מתחילים לתקתק את ניגונם
המעורה. אנשים בשיירות עולים לירושלים. בית המקדש צונח על
האדמה כולו תפארת. אש בשמיים זה לא אור מט, אלא זיקוקי דינור
יותר מסנוור משמש. ירח ששוקע צובע שדות וכרמים בכספית של
בדולח, בעלי-החיים כולם מצטופפים סביב בתי-הכנסת לשמוע תפילה
וקול שופר. ישראל הלכה יחפה במדבר בבגדים בלואים במשך אלפי
דורות מקוללים, הנה היא הגיעה. ישראל פה, ציון בוערת באור
יקרות. חרב ביד ימין ועלה זית ביד שמאל, לשטוף את העולם
בגאולה, כי ימים גדולים קרבים.

עד אליך
בלילות בודדים בשדות ירוקים ישראל ביקשה פניך, על רגליה היחפות
העייפות ממסע הדרכים. ולבה הנודד לא יפסוק מלרדוף אחריך, לא
ישקוט מלדפוק על דלתות שערים. ואיילה שתועה הייתה כה צמאה
נראתה בדמותך, ועץ תאנה שלח שורשיו למרחקים. כך ישראל למימיה
תשלח זרועותיה, תשלח עד אליך, תאבק כמו הזית הלוחם בסלעים.

אני כולם
אהבתך מכה בי כמו הים בחוף, קרב אוהבים שבמשחק גאות ושפל. גל
גבוה מתקרב, לא מספיקה לנשום עמוק. אני טובעת ואתה נראה כל-כך
רחוק ("לא בא לי לדבר עכשיו."), המאבק שלא נגמר הולך ומתגבר,
הגל הבא פוגע שוב ומסחרר. עד שהבנתי אני כאן לבד, ואין אחר.
הזרם ואני אחד כשאוותר. (הוא רואה אותה שמה אוזניות ומתנתקת.)


גלים גלים, כמעט טובעת. מי ינצח, לא יודעת. את הקולות עכשיו
שומעת, אשר קוראים להיכנע. גלים גלים, עכשיו יודעת, את הדרך
לנצח, רק ללכת עם הזרם, ולגל להיכנע.

עם המוסיקה מתרחקת ממך. רואה רק מים, ושמיים, רואה אינסוף.
הייתי טיפה, עכשיו אני הים. הייתי עוד אחת, עכשיו אני כולם.

היפה בנשים
"אם לא תדעי לך היפה שבנשים,
צאי לך בעקבי הצאן,
ורעי את גדיותייך על משכנות הרועים."

"הגידה לי שאהבה נפשי..."

(שלמה המלך.)

געגוע לגעגועים
הוא עוזב הבוקר עם לב שבור, ודמעותיהם שוב בוגדות ומסתירות, את
החיבור שבפרידה שרק דרכה ברור קשר ברית האהבה האינסופית הזאת.
גם אלוקים אותם לפעמים זורק, לתוך החשיכה, לתוך תהום עמוק. הוא
יודע, החיכוך והכאב, יולידו געגוע כשיהיה רחוק.

"שוב אליי עכשיו, מהר, ואל תשכח, נאהב גם אם נרחק עוד פעם. כי
יש גם געגוע לגעגועים, שבלעדם לאהבה אין טעם."

גם הים עוזב את החוף לזמן קצר, המשורר את הדפים ליום-יומיים.
רק אלוקים יודע איך בכלל אפשר להיות אחד גם כשהם שניים.

הריקוד
הריקוד שרקדו ביחד, נגעו באור, בצלילים הגבוהים שלא יוגדרו
בשום תו ומילים. גופם זרם עם הרוח שנשב מבינות מיתרי הכלים,
נשמתם הייתה מנגינה וגופם - היה המילים.
ורגליהם קלות כקולות השירה, והקצב הוא קצב הלב. עוד צעד נצחי
בנשימה מהירה במחול הגואל כל כאב. לא ידעו גבולות לא של זמן
ומקום, אותן התנועות - היו חלום, המחול הגואל, האל המוחל.
לאורו המלא של ירח, לא היו בכלל כי אם צל וצלילים, והיו לבשר
מנגינה ומילים. לאורו המלא של ירח, היו אחד, האורות, הכלים,
הוא והיא, מנגינה ומילים.

עת דודים
עת דודים אהובי בשדותיך
את ריחם נתנו דודאים
ושפתיי נוטפות תפילותיך
הרועה בשושנים

כשושנה בין החוחים
כן אני בין הבנות
ניב שפתיי הוא נשיקה לך
הטובה מכל חמדות

אהבת נעוריי
ואלוקים יאמר:

הנה היום אני כבר בא
שב אלייך אהובה
כעת אתן לך את הכל
ולא תדעי כאב ושכול

שאי עינייך וראי
בכל מקום בו תדרכי
שלך כלה במתנה
לבשי שמלה לבנה

מן הדמעות אשר שפכת
ראי נהר סביב ביתך
הבית שהבטחתי לך
כי יש שכר לפעולתך

מן הדמים אשר שפכת
צמחו פירות על אדמתך
הארץ שהבטחתי לך
נתתי לך ולזרעך

איך הלכת אהבת נעוריי
איך הלכת במדבר אחריי
אחריי במדבר
בארץ לא זרועה

(מוקדש באהבה לכל חללי ונפגעי הטרור והמלחמות, בתקווה שנזכה
במהרה לשלום אמיתי בו נהיה כולנו בני חורין לדרוך בכל מקום
שנחפוץ ללא גבולות ופחד.)

9
אהבה=13=אחד.