אלי עמד במקום הקבוע שלי, בחור טוב האלי הזה, החיים התאכזרו
אליו, שמעתי שפעם הייתה לו אישה ואפילו ילדים. נראה לי שדרך
העיניים המזוגגות הללו גם אם יראה אותם היום, לא יזהה אותם.
האמת, הלב נכמר למראה בחור מוצלח כזה בעברו, כשאני רואה את
מצבו כיום. באמת לא מגיע לו.
"דברים טובים קורים לאנשים טובים" נזכרתי שוב באמרה של אמא שכל
מטרתה הייתה לנחם אותי כאשר מרפי ואיוב היו נפגשים ומטכסים עצה
איך אפשר עוד לשבש את גורלי ולהחשיך חיי. איפה הדברים הטובים
שקורים עכשיו לאלי, להיכן נעלמו?
"בוקר טוב אלי" אמרתי בנימוס וחשפתי שיניים רקובות לעברו
במסווה של חיוך. הוא רק נהם לעברי אגב פליטת עשן בפני מבדל
הסיגריה שהיה תחוב דרך קבע בזווית פיו.
"יום חלש הא?" ניסיתי שוב.
"זדיין לי מהעיניים, הצומת הזאת שלי", סינן לעברי אלי מבין
שיניו החשוקות. לא עניתי לו, אני לא חושב אפילו שנעלבתי ממנו,
משכתי בכתפיי והסתובבתי לכיוון הצומת הבא.
הרוח התחזקה והכתה כאחוזת אמוק על לחיי הסמוקות מקור. המעיל
הבלוי לגופי איים להיקרע ואיתו גם זרועותיי צרות ההיקף, ברכיי
איימו להתפקע מבעד למכנס שקילפתי מהומלס שהיה שרוע מחוסר הכרה
בפארק בו טיילתי, עת התענגתי על אורו של ירח. רעש הזרדים
שהתפצחו תחת מגפיי ליווה אותי אז. אני זוכר את הצלילים הענוגים
שנשמעו לי כמעט כסימפוניה של ברהמס בעודי צועד אל הלא נודע,
ואולי הלא נודע פיוטי מדי, שהרי הוא נודע ואף בפי כל בר בי רב.
המשכתי לחשוב לעצמי את מחשבות השווא הללו שתמיד שיוו לי נופך
פילוסופי בעיני עצמי אגב זמזום סונטות של צ'ייקובסקי, עד
שהגעתי לצומת החדש. השמש נעלמה לה בין העננים דמויי צמר הגפן
המתוק שאמי נהגה לקנות לי בכל שבת לאחר ארוחת הצהריים כשהיינו
מטיילים בטיילת ליד הבית, כשעוד היה לנו בית.
תנועת המכוניות הייתה אף דלילה יותר מטיפות הגשם שסימנו לעצמן
טריטוריה על פדחתי. 'עוד יום גשום' מלמלתי בשקט לדממת הכביש,
"אסור לו להרטב" לחשתי לטיפות, הוא ורק הוא נותר לי בעולם
הזה.
תחבתי ידי לכיס הפנימי של המעיל ובדקתי שהוא שם ושחלילה לא
נרטב, אני זוכר שפעם הייתי בודק לשלומו כל שעה, ממשש, מלטף
אותו, מתפלל אליו. אט אט הבדיקה הפכה פחות ופחות שכיחה, עכשיו
אני בודק פעם בשבוע בערך וגם זה כי אין לי משהו טוב יותר
לעשות. בעבר התפללתי אליו, היום אני מקלל אותו. "הוא זה שמעכב
אותי בדרכי להצלחה, בדרכי לכבוש את העולם". אסור לי לחשוב כך
נזכרתי, ממש כשהשפתיים נקרעו לשתי חתיכות נפרדות מדממות,
מאותתות לי שלא הרוויתי צימאוני זמן כה רב.
רכנתי לשלוליות החדשות של הבוקר הלא נגמר הזה, ניסיתי להפריד
בין הטל לבין הגשם ולשתות רק מן הטל אך בחורף קשה למצוא אותו,
הוא נטמע בטיפות הגשם, פוצח איתן במחול מטורף עד שהופך קיקיוני
לחלוטין. "שוב אני ומחשבות השווא שלי, חייב להתרכז בעבודה",
אני חוזר ומשנן לעצמי.
אני מושיט יד פתוחה לחלונות סגורים, מקווה שלא יראו את הצלקות
המעטרות את פרקיי, זיכרון חותך לפעם ההיא שניסיתי לברוח מעצמי,
ובסוף מצאתי את עצמי בורח מכולם.
מעט מאוד אנשים מוכנים להירטב בחורף, זו התקופה הכי קשה, יותר
שעות עבודה ופחות תגמול. מדי פעם נפתח חלון של מכונית, משיב על
פני גל מחומו של מזגן, חום מעורבב בריחו של ניקיון.
מעט מטבעות מסנוורים את עיני הכבויות, פשוט מעט מדי. אולי אני
צריך להחליף עבודה אני מהרהר באלם, ואולי בעצם מחרחר בקול.
צהריים,
הגשם נרגע לכבוד "הפסקת האוכל" שלי. אני מקרטע ברחובות
הפנימיים של ת"א הישנה עד שהמאפייה של 'אריאל' נגלית לעיני,
צעדתי הישר לכיוון פח אשפה גדול, צבוע ירוק מהוה ומסביבו
מקובצים עשרות חתולים רעבים. אפילו החתולים כבר לא נבהלים
ממני, גיחכתי לעצמי בעצבות, הפכתי לנוף קבוע עבורם.
חתולה חוצפנית נלחמה איתי על חתיכת החלה שמצאתי לאחר פשפוש
נואש. מכיוון שחתולים טיפשים מאנשים, לא התקשיתי במיוחד לנצח
אותה במאבק הקטן שיזמה נגדי. הרגשה משונה לבשה צורה על פרצופי,
אני חושב שזה חיוך. מזמן לא היה לי כזה, ומכיוון שכך בהחלט
ייתכן ואני טועה, ואולי זה חוסר תחושה בלחיים מהקור העז השורר
בחוץ.
"חייך אל העולם והעולם יחייך אליך חזרה", אין לי שיניים יותר
בשביל לחייך אמא, הן נרקבו לפני שנים, תוצר ישיר של בעיות
החניכיים שהורשת לי. אבל אני לא כועס, איך אפשר לכעוס על מצבות
שיש?
שמתי לב שהיום אני נזכר באמא יותר מהרגיל, ניסיתי לחשוב על
הסיבה בגינה אני כה טרוד במחשבות עליה ואז, לפתע פתאום כמו
שאומרים באגדות האלה שפעם הקראת לי, הבליחה לה הארה שחיכתה
במחבואה בסבלנות מהבוקר. היום האזכרה שלך, אמא, איך שכחתי ???
נטשתי מהר את הפח הירוק ואת החתולים ששימשו לי בלית ברירה
כחברה, הכנסתי את שנותר לי מכיכר הלחם לכיס, לא לפני שבצעתי
ממנו חתיכה קטנה לחתולה המובסת ממקודם, והחלתי צועד במהרה לעבר
בית העלמין.
"חייב להגיע טרם יחשיך... חייב", מלמלתי לעצמי, והחשתי צעדיי
שהפכו לריצה כנגד השקיעה. הים החל מברך את השמש השקרנית על
ביקורה העתיד להתממש כל רגע.
הספקתי לראות קרני אור אחרונות מסמנות בזוהרן הנחלש את שמך.
כרעתי ברכיי המצולקות על האדמה הבוצית מסביב למצבתך, מנסה
להריח אותך דרך הניחוח המונוטוני של האבן, מנסה להיזכר בריח
בישולייך, להסניף את ריח הבושם שתמיד עיטר צווארך. אני כמעט
מצליח לשמוע את קולך אמא, אך זה, נקטע בברוטאליות, ממש כמו
חייך.
הגשם שרק איים עלי משעות הבוקר המוקדמות מימש איומיו, והומטר
כאילו היה בהתקף זעם פסיכוטי, נסתי כל עוד נפשי בי לחפש מקום
מחסה, החלטתי לוותר על המשך יום העבודה, ממילא הכבישים ריקים
והאנשים מעדיפים לבלות בביתם מתחת לפוך כשתנור חימום מפיץ חומו
בסמוך אליהם.
בעוד עיני תרות אחר מקום מסתור אפשרי, הבחנתי בפינה מתוחמת
בחדר מדרגות של בניין ישן שנראה כאילו רק סיפורי העבר עומדים
לו כיסודות. הקור בחוץ העצים על הגשם שנרגע לאיטו, בעוד אני
ניסיתי לארגן לעצמי מקום לישון בכוך הקטן הזה, אך הוא היה צר
מלהכיל אפילו את מידותיי המצומקות ולכן בצר לי חיפשתי מקום
אחר.
השעה הייתה כבר אחר חצות, הרחובות התרוקנו מאדם והתמלאו ביצורי
הלילה להם אני רוחש בוז כה עז. מצאתי עצמי הולך בדרך הכה מוכרת
לי לעברו של גן ציבורי אשר שימש לי מפלט בימי קיץ חמים בהם
נהגתי להתענג על קרניה המחממות של שמש שאינה מסוגלת לשקר.
קיוויתי שהגן ישמש לי כמפלט גם בימי החורף הקפואים, ולא
התבדיתי, שכן ממש ליד הגן החליטו לבנות מבנה ארעי לרעועי נפש
שבחרו לגור דווקא בחלקה הפחות סקסי של ת"א. התרוצצתי זמן ממושך
מסביב לגדר המקיפה את המבנה הכמעט בנוי שנקרה בדרכי, בתקווה
למצוא פרצה אשר תאפשר לי לחדור לחמימות הנשכחת של ארבעה קירות
המקיפים אותי, גג למשל הוא סוג של מותרות שאני לא מרשה לעצמי,
שכחתי כבר מתי יכולתי להרשות.
לבסוף הצלחתי למצוא שימוש למבנה הגוף הגרום שלי, עת הצלחתי
להשתחל פנימה דרך פרצה בה הבחנתי בצידו האחורי של המבנה. המאמץ
השתלם, קורת גג וארבע קירות יעניקו לי מקלט הלילה.
בתוך החדר היחידי שעמד על תילו הנחתי בכבדות את גופי הצנום על
הרצפה וניסיתי לשקוע בשינה. אך הקור, הקור האיום הזה לא הניח
לי להירדם. "אלוהים", שאלתי, "למה? מה עשיתי שמגיע לי ככה?"
אלוהים, כהרגלו, לא ענה ולכן עשיתי מה שהייתי צריך לעשות כבר
מזמן. הוצאתי אותו מתוך מעילי שטרם הספיק להתייבש כליל, קרעתי
אותו מכריכתו, עליה השקעתי שבוע וחצי של עבודה - והתחלתי מבתק
אותו, קורע אותו ומשליך את איבריו לתוך החבית שניצבה בודדה
במרכזו של החדר.
הרומן שלי,
הבטתי בפעם האחרונה בעמוד השער, ועליו באותיות קידוש הלבנה
משפט אחד שנותר לי כמשענת וכזיכרון אחרון מאמי עליה השלום: "אם
תאמין, תגשים", הדלקתי את 326 העמודים עליהם טרחתי תקופת חיים
נשכחת וניסיתי להרדם.
לחומה של הלהבה הרגשתי כיצד עיניי נעצמות לאיטן.
נרדמתי.
למחרת, במקומון, בעמוד פנימי נכתב כי נמצאה גופת הומלס שרופה
לחלוטין, במה שהיה אמור להיות בית תמחוי שאף לא הספיק להיבנות
כולו. איזו אירוניה, חשבתי לעצמי בדרכי לפגוש את אמא, הומלס
נשרף בבית תמחוי, מקווה שזה לא אלי.
