סתם הרהורים...

אם נתחיל להשוות את החיים לסרט ואותנו כשחקנים הראשיים
אנחנו ניקח את כתיאוריה ארוכה מאוד שבעצם היא מסתכמת בכמה
מילים,
בוא נתחיל בהתחלה, הכל מתחיל בתעודות, חתימות,
הכל...כמו בית חולים לסרטים.
אחרי שכבר נולדים, מתחילים לבנות לך צורה, ללמד אותך ללכת,
כמו את השחקן לשחק,
שאתה מספיק גדול כדי לדבר ולהבין משו מהחיים,
אתה כמו השחקן שקלט את הדמות...
אתה יכול להיות מרוצה מהדמות שלך או אפילו לשנוא אותה,
אבל אתה יכול לשחק אותה באיזה דרך שתבחר!
אם אתה עובר את הגבול או טועה או סתם מצליח,
תמיד יבוא ה "קאט"...גם בחיים וגם בסרט,
ואם מישו יסתכל עליך מהצד ויראה שבאים לפגוע בך, והא חבר נאמן
הוא יגיד: "שקט, מצלמים!"
במובן המטאפורי...
אתה תמיד יכול לקבוע לעצמך איך להתנהג, לא אתה לא בוחר את
החברים שלך,
זה כבר צריך להיות הדדי, אתה לא יכול להגיד
זה השחקן ממול אני רוצה אותו חבר,
אתה צריך שגם הדמות שלו תרצה אותך!
אם לא הדמות שלך תקבל מסרים מסוימים,
היא יכולה להבין את זה כרמז לאופי רע או שהדמות ממול היא בעצם
רעה...
הכל תלוי איך לימדו אותך לשחק שהיית תינוק!
אם אתה נדבק לדמות שלך יותר מדי ומתחיל להפוך אותה לאמיתית ולא
מציאותית מרוב גודלה
זה מראה על כך שאתה שחקן גרוע
אחד שלא אוהב את התסריט ומנסה לשנות אותו
ליצור לעצמו אשליה ובסוף הוא יפגע ממנה...
הוא יפוטר! ולא יהיו לו האמצעיים להיות הדמות החלומית יותר!

תמיד אנחנו אומרים שהלוואי והחיים היו כמו בסרטים,
אנחנו טיפשים שאנחנו אומרים ככה, אנחנו חולמים לחיות בסרטים רק
בגלל שבסרטים הכל הרבה יותר מובן,
ולמה זה? למה בסרטים הכל מובן?
כי אנחנו רואים הכל מהרבה סוגי היבטים.
אנחנו יודעים את חייו של הנרצח והרוצח, הבוגד והנבגד.
אבל אנחנו יודעים בעיקר את חייו של השחקן המרכזי
אבל תמיד נדע גם מה הולך מסביב,
בגלל זה החיים לא יכולים להיות כמו בסרטים-כי אנחנו רק בנאדם
אחד!
ואנחנו לא יכולים להיות שאר הדמויות!

ומה קורה בסוף?
טראגי או קומדיה? מה קורה בסוף?
זה כבר תלוי בניצבים, כי הם יכולים לרצוח אותך כל רגע
כי הם נראו תמימים כל הסרט,
ויכולים להמשיך לחיות עד הסרט הבא...
אבל זה תלוי איך תתנהג אליהם...
הכל תלוי בניצבים!-אל תשכח אותם! הם תמיד יהיו מולך...

The End