ידעתי את זה, בתוך תוכי ידעתי
שהוא יעצור ויעיר אותי
מהחלום המתוק- חמוץ הזה.
והוא עשה, עשה את זה בצורה הכי מקסימה
הכי רגישה ואנושית,
הכי אמיתית.

הוא הגיע לשם
רכוב על האופניים שלו,
במבט מבולבל שלא יודע
מה יקרה ומה אומר לו,
שיהיה גורלי כל כך.

אבל הבנתי שיש עוד רגע,
להקשיב, לקול שאני כל כך אוהבת,
כי בשביל זה באתי,
כדי לדעת מה עובר לו בראש.

אז ליד האנדרטה הזאת,
ששומרת את כל הזיכרונות
וכל העולמות בתוכה,
ישבנו על דשא ירוק
ובכיתי וצחקתי וחייכת.

ומצאתי תשובה אחרונה
שעודנה לא תשובה,
היא עוד תצמח להיות התשובה שלי
אבל עד אז,
אני יודעת
שזכיתי להכיר
ולאהוב
את האדם הכי מדהים
שדרך על אדמת נשמתי
הספק בוכייה ספק חייכנית.

ואת הנשיקה האחרונה שרציתי לתת?
לא נתתי.
כי נשיקה אחרונה נותנים
רק כשלא יהיו עוד
לעולם.


30.3.2005

תודה לך על המון רגעי קסם ואמת..