שיירת המלך מתקרבת,
הם רומזים לו שיסור מן הדרך,
הוא- עומד שם, ניצב
ושובר בשתיקתו את ההמולה,
מניף כפות ידיו ופורשן לשמיים
ומבין אצבעותיו
מפזר לרוח השברירית
גרגירי זכרונות נושנים,
נוקב במהותו את מראות נופי אדמתו
שבפי כל חי מהוללים,
שואף אל תוך תוכו
את הטוהר והשקט שבאוויר,
אוסף בעיניו את השטח והעומק
ולעומתם מחוויר,
מצלם בעיניו את כולם ביחד
וגם כל אחד לחוד,
חובקם בזרועות דמיונותיו,
שיוכל לחבקם שוב ושוב..
נושא על גבו את הימים שהיו,
אוגר בליבו את התלמים שנבראו,
צמא מתמיד לטלליהם, שהתדפקו על שעריו
כמרגליות בפתח כל יום מימיו,
קורן הוא אל מול אורם היקר של שדותיו,
צורר את כל ריחותיהם בצרור תקוותיו,
לוקח את החום שעוד נותר בו בגחליו,
מפיח בהם רוח חדשה,
רוח המביסה את כל רוחות הסתיו
והולך.