כבר כמה שנים שרענן עושה בכל שבוע בדיוק את אותו הדבר. לכל
עיסוק שהוא נוהג לבצע בחייו יש יום ושעה קבועה והוא מקפיד מאוד
על סדר זמנים קבוע. יש לו שעות לימוד קבועות ושעות עבודה
קבועות. כל יום הוא הולך לישון באותה שעה ומתעורר למחרת באותה
שעה. הוא אוכל בכל יום שתי ארוחות באותה שעה, משתין ומחרבן
באותה שעה ומזיין תמיד באותה שעה. הוא יוצא עם חברים שלו בימים
קבועים ושותה ומעשן בזמנים קבועים.
בכל יום שישי בערב הוא יושב עם חברים שלו על הגג של בוזגלו
בקומה השלישית. הם שותים ומדברים בעיקר על נושאים אקטואליים.
יושבים עם עיתון סוף השבוע ביד ומנתחים את המאמרים המרכזיים.
כשהשתייה מתחילה להשפיע עליהם, הם עוברים לשיחות רדודות,
מתחילים לעשן וצוחקים.
בכל שבוע רענן מעשן גראס ומתמסטל, ופעם בחודש כשהוא רוצה
להגביר את הסטלה הוא לוקח אל.אס.די והוזה תמיד בדיוק את אותה
הזיה. כל חודש מחדש הוא חושב שהוא נחליאלי, ושעליו לעוף אל
משכנו של אלוהים שניצב בקצה העליון של הקשת, כדי לבקש בשם כל
אזרחי היקום שיקוי פלאים מיוחד שיטהר את העולם מרגשות של כעס
ושנאה. הוא מטפס על הגג שבקומה השלישית, מנופף בשתי ידיו, קופץ
ונוחת על מכונית מזדה אפורה שתמיד חונה בדיוק מתחת למקום שממנו
הוא קופץ. בכל חודש הוא שובר את רגלו השמאלית (חוץ מפעם אחת
בסתיו של שנת 96', בה שבר בטעות את רגלו הימנית), מובהל
בדחיפות לחדר מיון ונתקע עם גבס במשך שישה שבועות. בדיוק עד
לפעם הבאה שבה הוא לוקח אל.אס.די, מתחפש לנחליאלי וקופץ מהגג.
עד היום רענן לא יודע מה קרה באותו בוקר של יום שלישי רגיל
לכאורה שבו הרגיש מין דחף לא מוסבר, מין צורך הכרחי לשבור את
השגרה. אחרי כל-כך הרבה שנים בהן התנהלו חייו בצורה קבועה, לא
ידע רענן מה עליו לעשות כדי לשבור את השגרה שלו. אם היה זה סתם
אגרטל מזכוכית או פסל קטן מחרסינה, היה יכול פשוט להטיח אותם
על הרצפה ולשבור אותם בקלות, אבל השגרה היא דבר הרבה יותר חזק
וצריך שיטה מתוחכמת יותר כדי לשבור אותה, במיוחד אם רוצים
אחר-כך לאסוף את רסיסי השגרה המנופצת, לאחות אותם ולהחיות את
השגרה מחדש.
רענן חשב על זה רבות. ימים שלמים ולילות ארוכים היא עסוק בשאלה
הזאת ואף התייעץ עם חברים שהציעו לו לקחת אקסטזי במקום
אל.אס.די, אבל הם לא הבינו אותו. הם לא הבינו שרענן רצה לשבור
את השגרה לחלוטין ולא הסתפק בסדקים קלים. לבסוף החליט רענן
ברגע של דחף רגעי לשחות אל האופק. כבר הרבה זמן שתהה בינו לבין
עצמו מה נמצא באופק של הים. מה נמצא בקו הזה שבין המים לשמיים,
ממש בנקודה בה השמש שוקעת.
ביום שישי בערב, אותו יום בו הורידו לו את הגבס ושבוע וחצי
לאחר שהחליט לשבור את השגרה נסע אל החוף של בית ינאי, אחרי
שהודיע לבוזגלו שהערב הוא לא יגיע.
"מה קרה?" שאל בוזגלו בבהלה, "משהו קרה במשפחה?"
"לא, מה פתאום?" ענה רענן באדישות, "הכל בסדר".
"אז מה קרה? למה אתה לא בא היום? אתה תמיד מגיע, האמבולנס כבר
מחכה לך למטה שתיפול".
"שטויות, חפיף דליל, תגיד לנהג שהוא יכול לנסוע כבר. היום
החלטתי לעשות משהו אחר. היום החלטתי לשבור את השגרה".
רענן פשט את בגדיו וקבר אותם יחד עם מפתחות הסקודה שלו במקום
מסומן בחול, כדי שאף אחד לא יגנוב אותם ונכנס אל המים הקרים.
הוא התחיל לצעוד באיטיות במים הקרים, לא מאפשר להם לחדור אל
תוך גופו בבת אחת. הוא הלך בתוך המים עד שנעשו עמוקים מדי
בשבילו, ואז התחיל לשחות. הוא שחה ושחה במשך דקות ארוכות שנראו
כמו נצח. שחה ושחה והאופק לא התקרב. הוא המשיך לשחות, עדיין
מקווה שמרגע לרגע האופק יתקרב. כשהיה מתעייף היה צף על פני
המים, סופר כוכבים, מחלק אותם לקבוצות שוות ונרגע עד אשר שבו
אליו כוחותיו ואז היה מתהפך על בטנו וממשיך לשחות. המים היו אז
רגועים ומראה האופק היה צלול. הוא ראה אותו בבירור והרגיש
שכמעט יכול לגעת בו, רק להושיט את ידו ולאחוז בו, אבל רק כמעט,
כי האופק היה עוד רחוק ופתאום נדמה היה לו שלעולם לא יוכל
להגיע אליו, אולי זה בכלל לא אפשרי וזו הסיבה שבגללה אף אדם
עוד לא זכה מעולם להניח את כף רגלו על קו האופק. 'אולי זה הזמן
להרים ידיים ולחזור אל החוף...', חשב לעצמו ועצר במקום. הוא
הסתובב סביב עצמו בחוסר ישע ותהה לאן עליו להמשיך, לאיזה כיוון
כדאי לו לשחות. ובאותו רגע בו היה שקוע במחשבות ולא שם לב
למתרחש סביבו, הגיעה מערבולת גדולה שסחפה אותו במהירות מסחררת
אל מצולות הים. רענן לא ידע מה לעשות. הוא ניסה להיאבק בעוצמת
הזרמים החזקים, אך לשווא. כוחו היה דל ותוך שניות ספורות מצא
את עצמו מוטל על קרקעית הים בלי יכולת לזוז. הוא נחבט קשות
בראשו והרגיש שהוא חייב לנוח עוד כמה דקות כדי להתאושש. מסביבו
הכל היה שומם, אבל הוא עוד לא שם לב לזה, כי היה שקוע מדי
בכאב. פתאום הרגיש דפיקה קלה בראשו ושמע קול צפצפני שקרא לו
לקום. הוא סובב את ראשו לאחור והופתע לראות סוס ים ממושקף
שמסתכל בו במבט חצוף ודוחק בו לקום. לרגע חשב שהוא הוזה. סוסי
ים מדברים? דברים כאלו קיימים רק באגדות...
"אני יודע מה אתה חושב", אמר סוס הים הממושקף שקרא את
מחשבותיו, "אתה חושב לעצמך שאני פרי דמיונך בלבד ולא משהו
ממשי. אני יודע את זה, כי זה מה שכולם חושבים בהתחלה, אבל אתה
טועה, אני אמיתי לגמרי. ועכשיו קום כבר, אנחנו צריכים ללכת".
"לאן בדיוק אנחנו הולכים?" שאל רענן, עדיין לא קולט את המתרחש
סביבו.
"מה זאת אומרת לאן אנחנו הולכים? אנחנו הולכים אל המוות. אני
יודע שאתה עייף ומותש מהמכה שקיבלת, אבל אל תדאג, זו הליכה של
קילומטר וחצי בלבד, אחר-כך אתה תעלה על רכבת תחתית ותוך דקות
ספורות אתה תהיה כבר במוות".
"לא!!! לא!!! אני לא צריך להיות שם!!!" צעק רענן וקפץ ממקומו
בבהלה. הכאב כבר נעלם וכל מה שיכול היה לחשוב עליו עכשיו זה על
הבריחה מהמוות. "אני לא רוצה למות, אני חייב לצאת מכאן!"
"ברור שאתה לא רוצה ללכת לשם", צחק סוס הים בלעג, "אף אחד לא
רוצה להגיע אל המוות, אבל יש שלב בחיים שכבר אין ברירה, אתה
פשוט חייב לבוא ואין כוח בעולם שיכול לשנות את זה".
רענן שתק וחשב לעצמו. הוא לא ידע איך להגיב. הוא ידע שכשמגיע
המוות לא ניתן לברוח ממנו, אבל בכל זאת הרגיש שהוא לא מסוגל
להרים ידיים בקלות רבות כל-כך. הרצון לחיות היה טמון בו עמוק
והוא לא הסכים להתייאש בכזו מהירות.
"אל תדאג", המשיך סוס הים והחליף פתאום את טון דיבורו הלעגני
לטון מרגיע ורחום, "כולם מפחדים בהתחלה מהמוות, אבל אחרי שהם
מגיעים אליו ומתרגלים אליו, הם מגלים שהוא בעצם הרבה יותר טוב
מהחיים ואם היו יודעים זאת לפני, הם היו כבר מזמן הולכים אל
המוות בכוחות עצמם".
רענן המשיך לשתוק.
"אתה יודע מה?" שאל סוס הים, "אני לא נוהג לעשות את זה
בדרך-כלל, אבל בגלל שאני רואה עד כמה אתה מפחד מהמוות אני מוכן
לחרוג באופן חד-פעמי ממנהגי. בוא אחריי ואני אראה לך משהו".
סוס הים הוביל אותו אל תוך מחילה תת קרקעית צרה. רענן היה צריך
לכווץ את גופו כדי לחדור אל תוך הפתח הצר ואז התגלש במהירות,
עד שהגיע יחד עם סוס הים אל תוך חדר קטן ואפל שהואר באור דל
בלבד.
"זה המשרד שלי. יש לי כאן ספר מבקרים שכתבו האנשים שנמצאים כבר
במוות. אתה יכול לעיין בו כדי לראות כמה אנשים מרוצים מהמוות.
פעם אנשים באמת לא אהבו אותו והם תמיד היו מתלוננים, אבל לפני
כשבע שנים הייתה כאן מהפכה. השקענו הרבה מאוד כסף כדי לשפר את
התנאים של המוות ואם תסתכל על הדברים שהם כתבו תראה שהם מאוד
מאושרים".
הוא פתח לו את הספר באופן אקראי ונתן לו לקרוא, וכך היה כתוב:

              שלום לכל מי שקורא...
נאבקתי שבעה חודשים במוות, נתתי את נשמתי במאבק שלי נגד המוות.
אבל עכשיו, אחרי כמעט שנה וחצי שאני נמצא כאן, אני רואה שכל
המאבק הזה היה לשווא. המקום הזה הוא מקום מדהים.
אם שקט ושלווה זה מה שאתם מחפשים, זה המקום בשבילכם.
אז אל תפחדו, בואו.
                                   מנשה.

"תשמע", אמר רענן אחרי שסיים לקרוא את ההודעה, "זה נשמע מאוד
מפתה, אבל אפילו אם אני אקרא מיליון הודעות של אנשים שיבטיחו
לי כמה המוות הוא נפלא, זה עדיין לא ישכנע אותי לוותר על
החיים. אני לא זז מכאן ולא יעזור לך כלום, אני לא מוכן ללכת אל
המוות".
סוס הים נראה היה מיואש. הוא לקח את הטלפון שהיה מונח על שולחן
העבודה, התקשר למישהו ודיבר איתו בשפה שרענן לא הבין.
'סוסונית...' חשב לעצמו. הוא החליף אתו כמו משפטים וסגר את
הטלפון.
"בוא איתי", אמר.
"לאן אנחנו הולכים?"
"אני אקח אותך לסוסונוביץ'. הוא מטפל במקרים קשים כאלו, באנשים
כמוך שלא מסכימים ללכת אל המוות, נראה מה הוא יכול לעשות".
סוס הים הכניס אותו לתוך חדר סמוך למשרדו והלך. החדר הזה היה
הרבה יותר מהודר מהמשרד של סוס הים הפשוט. ראו מיד שהחדר הזה
שייך לסוס ים חשוב מאוד.
"אתה רענן, אני מבין", שמע פתאום קול כבד ולא ידע מאין הוא
מגיח.
"כן, זה אני...", ענה בהיסוס, לא יודע אל מי בדיוק הוא מדבר.
פתאום הוא ראה בפנית החדר כסא גדול, עשוי עור שחור, מסתובב
לכיוונו ועליו ישב סוס ים קטן שכנראה היה סוסונוביץ' בכבודו
ובעצמו. הוא היה כל-כך קטן שבקושי הבחין בו בהתחלה. הוא נראה
הרבה יותר מכובד מסוס הים שליווה אותו קודם. ראו עליו מייד כמה
חכם הוא. היו לו משקפיים עבות וזקן לבן, הוא ישב שם עם מבט
קפוא ועישן מקטרת.
"במה אני יכול לעזור לך?" שאל.
"תשמע, מר סוסונוביץ', אני הגעתי לכאן בטעות, אני לא רוצה ללכת
אל המוות. אני יודע שזה מה שבטח כולם אומרים לך: 'זה לא המקום
בשבילנו, בבקשה תוציא אותנו מפה', אבל אני מרגיש שאצלי זה
שונה, אני מרגיש שיש לי עוד הרבה מה לתרום לעולם בתור בן-אדם
חי".
"אם כך אתה חושב, אז בבקשה, אתה רואה את החלון כאן מעליי? כל
מה שאתה צריך לעשות זה לקפוץ ממנו ותוך שתי שניות אתה תנחת
בחיים".
"מה, זה הכל?" שאל רענן ולא האמין שהבריחה מהמוות עשויה להיות
פשוטה כל-כך.
"כן... אם אתה לא רוצה להיות כאן אתה לא חייב. אנחנו לא
מכריחים אף אחד להישאר כאן. המוות הוא זכות ולא חובה. אני רק
יכול להגיד לך שמכל האנשים שהגיעו עד היום למוות, אין אפילו
אחד שמתחרט על כך והיה חוזר אל החיים אם היה יכול".
רענן חשב לעצמו. 'האם המוות הוא באמת טוב כל-כך כמו שהם
מתארים? אולי בכל זאת עליי להסתכן וללכת לשם? הוא הרי אמר
בעצמו שאף אחד לא היה חוזר אל החיים אם היה יכול והוא נראה סוס
ים מכובד מדי כדי שישקר...', אבל כל אלו היו מחשבות סרק. רענן
ידע שהמוות הוא לא בשבילו. רענן רצה לחיות. בלי להתייחס אל
סוסונוביץ' הוא ניגש אל החלון וטיפס עליו. הוא הביט למטה וניסה
להסתכל אל החיים לפני שהוא קופץ אליהם, אבל הכל היה שחור, הוא
לא ראה כלום. הוא הסתכל שוב אחורנית, הזדמנות אחרונה ללכת אל
המוות, אבל לבסוף קפץ. בזמן הנפילה ראה בדמיונו את האנשים
המתים יושבים כל היום סביב מדורה, שרים ומתמסטלים. אם הם
מאושרים כל-כך כמו שסוסונוביץ' טוען, שגרת חייהם חייבת הרי
להיות כזו. ואז קטעה את מחשבתו נחיתה קשה ורגילה על מכונית
מזדה אפורה שחנתה בדיוק מתחת לחלון שממנו קפץ. הרבה אנשים רצו
אליו בבהלה כדי לבדוק מה קרה לו, בכלל לא הבינו מאין נחת עליהם
פתאום. אבל הדאגה שלהם הייתה לשווא. רענן לא נפצע קשה, והוא
ידע את זה בעצמו, כי רענן אף פעם לא נפצע קשה, וכמו תמיד, גם
הפעם הוא רק שבר את רגלו השמאלית.