עברתי ברחובות הנטושים של תל אביב. העיר הייתה כה נטושה, עד
שניתן היה לטעות ולחשוב שאיש לא גר בה מאז ומעולם. הרחובות היו
כמעט מבריקים מנקיון, והכביש נראה כאילו נסלל רק אתמול. לא היו
בדלי סגריות בשולי הרחובות, ובוודאי שלא היו סימני פיח על
הבניינים. יכולתי לשמוע את צליל נעליי הנוקשות על המדרכה.
חייכתי בגאווה, ביודעי שכל זה היה רעיון שלי.
מחר בבוקר, יתעוררו תושביי תל אביב בתחושה מבולבלת של מחסור
בשעות שינה, ויזכרו במעורפל חלום על סורגים. הסלולרי שלי צלצל.
על הצג הופיע השם "ליאונידה", שהוא לא בדיוק שם נפוץ בישראל
ובכלל. למעשה, הוא לא היה נפוץ בשום מקום, חוץ מעל כוכב לכת
במרחק כמה שנות אור מכדור הארץ, אבל אף אחד לא ידע את זה חוץ
ממני וממנה. "היי" עניתי. שמעתי רעשיי רקע. תושבי תל אביב
מבולבלים, כך ניחשתי. "הכל בסדר?" היא שאלה, קצת מודאגת, קצת
מקווה. "כן, עוד מעט תוכלי לשחרר אותם, ואנחנו נוכל לעזוב
סופסוף" אמרתי, מסתכל על נעליי. שמעתי את החיוך שלה דרך
הטלפון. "אז לאן נמשיך הלאה?" היא שאלה, כאילו זה היה באמת
אכפת לה. עוד כוכב לכת, עוד עיר, עוד מאות אנשים. הרי כולם
פרצופים בסופו של דבר. רק פרצופים. "אני מניח למקום אחר,
מזוהם, ישן, נוטף רוע ופיח. כמו המקום הזה. כמו שהיה המקום
הזה. ואני מניח שניצור שוב קשר עם ראש העיר, או ראש הממשלה,
ונציע לו תכנית מהפכנית שבוודאי תגרום לתושבים להצביע לו
בבחירות הבאות, והוא יסכים. הם תמיד מסכימים. " אמרתי ביובש.
"ו...יאני, אני יכולה לשאול אותך משהו?" היא שאלה בקול מהוסס
קמעה. "בוודאי" עניתי. "במקום ההוא... יהיה לנו טוב? אתה חושב
שיהיה לנו באמת טוב?" היא נשמעה פתאום כל כך חלשה. חשבתי קצת,
ואז עניתי: "אין מה למהר, לא יהיה לנו טוב גם במקום אחר".


(על פי מקום אחר-היהודים)