ועד היום, בכל פעם שאני נתקלת בעטיפות צבעוניות ומקושקשות של
גלידה, אני נזכרת כיצד הכרנו.
אתה קנית לי גלידה, כזו מתוקה וגדושת שוקולד ביום קיץ חם
כשישבנו שנינו בתחנה וחיכינו לאוטובוס, שני זרים על ספסל צהוב
מפלסטיק. החום היה בלתי נסבל ואתה נעלמת לרגע וחזרת עם שני
גביעי גלידה והגשת לי אחד מהם. אני הייתי מעט מבולבלת ולא
הבנתי אם אתה רציני או לא, כי מי בכלל קונה גלידה למישהו שהוא
לא מכיר. אבל אז התחלת לדבר והבלבול נעלם, כשאת מקומו תפס איזה
קסם לא ברור שעמד באוויר.
היה לנו קשה לנהל שיחה, החום העיק, השמש צרבה בעיניים, היינו
חסרי סבלנות אז וגם היום, וברקע ליוו אותך נביחות כלבים כשאמרת
שקוראים לך איתי. אתה התחלת לדבר ואני הקשבתי, כל הזמן הקשבתי
לך, מהרגע הראשון, כאילו שקנית אותי בין-רגע, קנית אותי
בגלידה.
עם הזמן התקרבנו מאוד, והתחלת אף להופיע לי בחלומות, סימן ברור
אצלי לחשק נסתר בתת-המודע. החלומות החלו לאחר הפעם ההיא, בחוף,
הים היה מרכז החיים של שנינו, אז גררנו כמה חברים מכל צד
ונסענו כולנו לחוף הים בשעת צהרים מאוחרת. כל פרט מאותו היום
נחרט בזכרוני: כמות הרוחצים בים, צורת העננים המעטים ששטו
בשמיים, צבע השמיים כשהשמש החלה לשקוע, מראות פני החברים
שהכרתי ושלא הכרתי, לבושם, ריח הבושם שלך שאפף אותי אז בפעם
הראשונה, מגע החול הלוהט בין כפות רגליי, ההולך והופך לח וצונן
עם רדת הליל.
אני פרשתי על החול סדין לבן וסידרתי הכל בקפידה כמו לפני טקס
סיום, הייתה איזו תחושה של טוהר פנימי אצלי.
היינו הרבה חבר'ה, עשרה או אפילו יותר, התיישבנו על הסדין
הפרוש, חלקם בקצוותיו, אוספים אל בגדיהם גרגרי חול זהובים,
וכמו לאיש מהם לא אכפת, חלקם שתו, צחקו, קטפו מאשכולות הענבים
הצוננים שהנחתי בקערות פלסטיק. אתה הבטת בי לפתע, והשיחה כמו
התגלגלה מעצמה ומצאתי את שנינו ישובים כך, מדברים על בדידות.
אני סיפרתי לך על הלבד הזה שגר אצלי בחדר, לעתים במקלחת ולעתים
קופץ הוא מן הארון, ויש לילות בהם הוא מתחפר ונכנס בחוצפתו תחת
השמיכות, מבלי לשאול את רשותי. סיפרתי וסיפרתי כאילו היה זה
דבר לגיטימי ונורמלי לחלוטין, כאילו שאצל כל אחד ישן לבד כזה
במיטה, ולמרות שמעולם לא חלקתי את הרעיון הזה עם איש, לא הייתה
בושה בדבריי.
להיפך, אף צחקתי כשסיפרתי לך את כל אלו, כמו גם את העובדה שהוא
ממשי, הלבד הזה, ערפילי ומתפשט, ושהוא מלווה אותי לכל מקום
ובכל שעה, ולפעמים יש לי אף תחושה שהוא אוכל עמי, כמו איזו
חברה טובה, והכי נראה לי שהוא אוהב גלידה. אתה אמרת שגלידה זו
דווקא בחירה מצוינת, ושללבד כנראה יש טעם טוב, ואני לא הבנתי
אז אם התכוונת לגלידה או אליי. הוספת שגם לך יש לבד כזה, ושהוא
מתחבא כל הזמן תחת המיטה וברחובות הוא עוקב אחרייך ועסוק
בחיפוש תמידי אחר שוקולד או משהו מתוק אחר.
תחושת שייכות עצומה מילאה אותי לשמע דברייך, כאילו כרתנו
בינינו איזו שותפות סוד, ומתוך ההבנה הזו נשכבנו על החול,
מביטים בשמש מנוסרת בים.
ישבנו כך זמן מה, כמו היינו רק שנינו לבד ומסביבנו קולות דיבור
וצחוק שלא נגעו לנו, ואני אז הפניתי אלייך ראש, ואף העזתי
והסטתי קצוות שיער מרדנית מלחייך, ולא שאלתי דבר על אורך שערך
כיוון שכבר אמרת לי שאתה מתכוון להאריכו, והדבר דווקא קסם
בעיני באופן מוזר. אתה לא זזת ורק הבטת בי, כאילו היה זה הדבר
הטבעי ביותר בעולם שאסיט את הקצוה הזו מפנייך, ולאחר רגע בכל
זאת הושטת יד והסטת גם אתה שערה ממצחי שלי, ואני שאלתי אותך אז
אם אתה מרגיש אותו, דווקא עכשיו, בין כל החברים המתרחקים כמו
אל מעבר לים המשחיר הזה, אם הלבד בועט גם לך בבטן כרגע, אתה
חייכת ואמרת שהוא בועט כמו מבפנים.
אני זוכרת גם את המחשבות שרצו לי אז בראש, כשעליתי בשעת ליל
מאוחרת על האוטובוס האחרון לצפון העיר, לאחר שנפנפתי לך לשלום,
על היופי הגלוי שלך והסקרנות התמוהה שאתה מעורר בי.
השקט באוטובוס אולי צינן במעט את להטת ליל הקיץ שדבקה בעיר,
והייתה מיוזעת ולחה כמוני לאחר שפרקתי עול.
בדרך חלף האוטובוס על פני תערוכת המנורות הסיניות, ומישהו
סיפר, שם באחד הספסלים האחוריים, שפעם הוא בכה בתערוכה כזו
בפארק חשוך מדי בתל-אביב, ואני חשבתי מי לוקח ילד פעור עיניים
שכזה לתערוכות מנורות-סיניות ובעצם מי לוקח ילדים לכל מקום,
ומי מסוגל להביא אותם בכלל.
הכל התערבל לי בראש ואני הנחתי למחשבות לשטוף אותי, הייתי
עסוקה בלהסיר מבין אצבעותיי גרגרי חול שדבקו אליהן שעה
שהתהלכתי עמך בחולות, רק שנינו כך, לאחר שנפרדנו משאר החברים,
לא חבוקים היינו עדיין ולא נאהבים, כל אחד עם המחשבות טמונות
בחול כראשי בת-יענה. ורק מאוחר יותר, במקלחת, כשזרמים חמימים
פילסו להם דרך בין החולות הדבקים לעור, והגוף הצמא וחסר המנוחה
שלי זכה למעט הפוגה ממלח-ים וזיעה קרה וחבטות הרוח הבאה
ממרחקים, דווקא אז, תחת הזרם החם, נזכרתי איך מוקדם יותר באותו
ערב, כשכבר רחקנו מהים, ישבנו על ספסל ישן מעץ ואתה כרכת סביבי
זרועות ודחפת את אחת האצבעות שלך אל הפופיק שלי, מגשש אליו כמו
מתוך עיוורון, מלטף שם איזו ישות שאינה קיימת ומגרש גרגרי חול
שנכנסו פנימה. הייתה בתנועותייך מעין מבוכה ושתיקה חסרת פשר
שלא הכרתי קודם. וחשבתי אז איך אתה יכול לעשות את זה, לדחוף לי
אצבעות לפופיק בתנועות זרות ומשהו בנוכחותך כמו נעלם מעיניי.
וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתיך כך, כמו נישא על עננת עצב
אישי, שלא היה לי חלק בו.
בבית שטפתי את הפנים ושפשפתי חזק את בשר הגוף כדי למחות מעליי
כל נגיעה שאי פעם נגעת בי, במתכוון או שלא במתכוון, והעפרון
השחור נזל לי על אצבעות הידיים, ככה בלי שהבנתי מה קורה לי,
ולמה, כי היה לי כל-כך טוב איתך באותו הערב, אז מאיפה הגיחה
העצבות הכבדה והגבישית הזו לפתע, ועלתה בי אז תחושה כמו מישהו
שפך לי כמויות מכובדות של אספלט לתוך העיניים, כמו התכוון
להתחיל לסלול שם איזו דרך ליעד לא ברור, אך אני לא שיתפתי
פעולה, סגרתי את ברזי העיניים חזק, לא התחשק לי להתחיל בסלילת
כבישים מהירים על לחיים סמוקות מבושה סתומה. וכל אותו הזמן
חשבתי - מה פה לא בסדר, מה לא מרגיש נכון, וניסתי להעלות
השערות - אולי זה רק בגלל שהוא הצליח לחדור איזו חומה אטומה
שהקפתי עצמי בה, אולי כי שיתפתי אותו בבדידותי החונקת.
ובלי משים, החולות הללו בעצם סיפרו את סיפורנו.
למחרת התעוררתי לגלות את אותם גרגרים נחים בפס הצר של
אחורי-האוזניים, כמתעוררים יחד עמי ונפרדים מקורי השינה בחוסר
חשק, אך מהגוף מסרבים להינתק ומשהו בי צחק אז, לנוכח המחשבה
שזו הפעם הראשונה מזה זמן רב שמישהו או בעצם משהו מפיג את
העננה העוטפת הזו סביבי, עד כדי מחנק, ומגרש את הבדידות העיקשת
אשר שבה ובאה כל לילה אצל מיטתי, מלווה ברעד כתפיים ובמגע
סדינים מקומטים מגעגועים סתומים ומיתמות כיוון שאני איני יודעת
להיות להם לאם.
הייתי אז סתורת שיער וסתורת נפש ופקפקתי במחשבותיי אלו (כלומר
לא באמת האמנתי שיש באותם גרגרים מלוחים בכדי להפיג את
הבדידות), אך כשאתה היית לצדי כל אלו נעלמו מעיניי ואף רדיפות
הנפש העצמיות פסקו.
כל הקיץ היינו נפגשים ומסתובבים במעין שוטטות חסרת מטרה
ברחובות, עד אשר הייתי יודעת שמותיהם ומכירה כל סמטה שלא ידעתי
על קיומה קודם לכן. ומבחוץ הייתה נראית אולי השוטטות הזו
משמימה ואף טיפשית, אך אותי היא מילאה במעין סיפוק ושובע,
ואהבתי יותר מכל להלך איתך כך שלובי ידיים לשומקום ולשום-יעד,
כי בדרך נגלו אליי מראות יפים, אנשים שהייתי מסתקרנת להציץ אל
חייהם, לדעת לאן מועדות פניהם, והשמש צרבה את העור במעין
חמימות נעימה. היינו עוברים ברחובות שונים ומשונים, ואני הייתי
כמו בולעת במבטים רעבים את הכל: חתולי רחוב זקופי זנב מתחככים
בעמודי חשמל, חנויות יוקרה, חלונות ראווה ובהם שמלות כלה
בהירות עד סנוור, דוכנים עמוסי פירות מכל טוב, והריחות שהפיצו
- ריחות קיץ משכרים של גויאבות ומנגו ואפרסקים נוטפי מיץ.
לעתים קרובות שתקנו בהליכות הללו, שתיקה שהיו בה יותר מאלף
מילים, ומשהו בי יצא אלייך כי הרגשתי כבר אז שאתה מבין אותי אף
מבלי שאפצה את פי.
את הים המשכנו לפקוד והיינו מרבים לשבת בבתי-קפה, מרווים את
צמאוננו בגרניטות קפה גדושות קפאין ומתמלאים תחושת מתיקות כזו
שאין ממנה לעולם שובע, או שהיינו יושבים על ספסלים ישנים
בכיכרות גדולות, ואני פיתחתי איזו חיבה תמוהה לכיכרות רחבות
ידיים כאלו, שהאופק הנשקף מהן הוא אינסופי ואפשר לראות את
הנכנסים בהן בבירור ולדמיין שהם עוברים במעין מדבר קטן וצחיח
עם חולות של אספלט שחור ולראות אם הם יצליחו לצאת משם בשלום,
כי השמש נראתה מעליהם גדולה ומאיימת לצנוח מטה.
ולפעמים היית מצחיק ומביך אותי באחת, נאמר כשהיית צועק באמצע
רחוב הומה אדם, סתם כך משומקום איזו מילה שלא קשורה לכלום ואני
הייתי מהסה אותך אבל אתה לא היית מפסיק, כך נהנית לשגע אותי
ואני נמלאתי בושה שיש בה שחוק, כי משכנו את תשומת הלב של הרחוב
כולו, עד שהייתי מניחה כף-יד על פיך ואתה היית מנשק אותה ואז
תופס לי את הזרוע ומרים אותי מהקרקע, ידייך אוחזות ברגליי ואני
הייתי צועקת וצוחקת
"תוריד-אותי-למטה-מה-אתה-עושה-אתה-לא-נורמלי", ואתה היית צוחק
ושואל ברטוריות "מתי אמרתי שאני כן?"