הלב מחמיץ. העיניים צורבות מדמעות.
עפעוף קל והן מטפטפות על הגופיה והבוקסר שלבשת כשיצאת מהמיטה.
היא הייתה פעם כל עולמי. עכשיו מה שנשאר ממנה זה משהו כתום
וושעיר שמרוח על צד הכביש.
הקיבה מתכווצת. האוזניים נחרשות.
עכשיו זו אני שבוכה בשירותים. עכשיו זו אני שמטביעה את נפשי
בצער.
אני שמרעידה את החרסינה בשאגות. כמו אריה קטן, כמו מה שהיא
הייתה.
הרגליים קורסות תחת משקל הגוף. הריאות נאטמות לאוויר.
פעם הייתי ילדה. פעם הייתי לה אם. פעם היינו שוכבות במיטה, אני
קוראת ספר והיא מגרגרת על בטני. יום שבת גשום, שמיים מעוננים.
הראש פוגע ברצפה ברעש. הידיים נשמטות בחוסר כוח.
אני החזקתי אותה כשטיפלו לה בזיהום. אני דיממתי מציפורניה
שהתפתחו. אני בכיתי בלילות של חושך, עד שבבוקר מצאתי אותה.
האצבעות נקמצות בכאב וחלחלה. טעם של דם בפה.
הילדה היפה שלי. האהובה הקטנה שלי. לעולם לא יגיע למישהו
לעבור מה שהיא עברה. לעולם לא אלטף עוד את פרוותה הבוהקת,
לעולם עוד לא אשמע את גרגורה המרגיע בלילות רעמים.
המוח מתקשה להבין. החושים מתעמעמים.
ג'ינג'ין שלי הקטנה. חתולה שלי יפה. אני אוהבת אותך תמיד.
הלוואי ותנוחי בשלום לעולמים. |