ברחובותיה האפלים של עיר חטאים, בלילה שבו אפילו הצלילים
מפחדים להישמע, קול צעקותיה של אשה השרויה בכאב גדול נשמע.
בבית קטן ומתפרק היא הייתה, חצי שוכבת חצי יושבת על מיטה. זיעה
יורדת על מצחה בזמן שהיא צועקת על בעלה, על הרופא, על האחות,
על העולם, על אלוהים. היא מקללת ללא רחמים, אם הייתם שומעים את
הדברים שאמרה הייתם מתפללים שהתינוק היה מת בלידה ולא היה גדל
עם אמא כל כך נוראה.
אבל הילד נולד, ילד בריא וחזק, ילד שאינו מודע לגורלו, לחיות
בעולם גרוע כזה.
כשאני מדבר על העולם הזה איני מדבר על שנה מסוימת בעתיד או
בעבר, היה זה עולם שבו כבר לא ייחסו לזמן משמעות, אנשים היו
עסוקים יותר בלבזוז, לרצוח ולחטוא. העולם הזה היה גרוע מכל,
כמו שהיה עולמנו לפני המבול ולפני סיפורו של נח, רק שכאן "נח",
הצדיק האחרון, נרצח, ורכושו נגנב.
לא, לילד הזה לא היה סיכוי לשרוד פה, כמו שלכל שאר האנשים היה
הסיכוי קטן ביותר.
אך לילד הזה היה יתרון קל על האחרים, הוא נולד ובלבו (דבר שהיה
נדיר בימים אלה) היה דבר חזק שאחרים כבר שכחו ממנו - תמימות.
נולד הילד תמים ולא יודע דבר על האמת המסתתרת מאחורי עולם אכזר
זה.
נולד הילד ושמו "אדם".
הוריו גידלו אותו למטרה אחת ומטרה אחת בלבד - כשיגדל יוכל
לעזור להם, לשמור עליהם, לפגוע באויביהם, או לפחות זאת המטרה
שהם אמרו, אבל בעצם גם אנשים נבזיים ושפלים כמו הוריו לא יכלו
להתעלם מהעובדה שהוא פשוט היה יפה, חמוד, והוא מילא אותם
באהבה.

"הוא נראה לי בריא", אמר הרופא בלי שראה אותו אפילו.
"מה?!" התרגזה מיד אמו של אדם, "אפילו לא הסתכלת עליו!" היא
צעקה.
"אני רופא, לא מספיק שבאתי לכאן וטיפלתי בך, ככה את חולקת על
דעתי כבעל מקצוע?!" הוא ענה כשבקולו נשמע טיפה זלזול.
"אתה אל תדבר על אשתי ככה!" הצטרף הבעל לשיחה.
באותו שלב הבין הרופא שאלה לא ישלמו לו, הוא הכניס יד לכיסו
ואצבעותיו כבר נסגרו על הנשק, ליטפו את ההדק, כשהגרזן פגע בו
בפעם הראשונה. בפעם השנייה הוא כבר מת, בשלישית וברביעית הבעל
פשוט נהנה מ"כרית הסיכות" החדשה שלו.
באותו רגע נשמע קול לא ברור שיצא כנראה מהתינוק שרק נולד, יכול
היה זה להיות גיחוך, או אולי התחלה של בכי, אבל אם הייתם רואים
את מבטו הייתם מבינים שזאת סקרנות. סקרנות תמימה של תינוק שרק
הגיע לעולם הזה ורוצה להבין מי עזב בגלל זה.
"שיט! מה עכשיו נעשה?!" אמרה האשה, מנסה לקום ממיטתה אך אינה
מצליחה.
"תירגעי מותק, נזרוק אותו לזבל או משהו... תראי את זה ככה - לא
נצטרך לשלם", הוא אמר וצחוק חזירי יצא מפיו כשהתחיל לגרור את
הגופה.

"היי אתה", צעק הנער, לבוש במעיל עור ובג'ינס קרוע, "מה אתה
עושה פה?"
אדם, שרק עבר באיזור, הופתע מהקריאה שהייתה מכוונת אליו, הוא
הסתכל על הנער במבט התמים המסוקרן שלו ולאחר כמה שניות אמר לו
בקול רגוע "אני צריך להביא את השקית הזאת, שאבא שלי ביקש שאני
אמסור לחברו."
דבר כזה לא היה רגיל לשמוע בעולם הזה, והנער היה כל כך מבולבל
כששמע את המשפט הזה שלרגע לא הבין היכן נחת. הוא התחיל לצחוק
כשהתקרב לאדם, "ומה יש בשקית?" אמר בקול שקט, ספק סקרן ספק
לגלגני.
"אני לא יודע, אבא אמר רק שהחבר צריך את זה מאוד", ענה לו אדם,
עדיין רגוע, עדיין תמים.
"אפשר לראות?" הציע הנער בחיוך.
"לא!"
"בבקשה בבקשה בבקשה."
"אמרתי לך כבר, לא! זה חשוב לאבא שזה יגיע למקום ואני לא אאכזב
אותו."
"אבל ביקשתי יפה..." חיוכו הרשע של הנער בישר על הבאות, אדם
המשיך כדי למלא את סקרנותו, ללמוד.
ה"לא" הבא הביא אחריו תנועה מהירה של ידו של הנער שניסה לגנוב
את השקית. אדם דחף אותו וחייך, לא חיוך מרושע, חיוך של ילד קטן
שמשחק משחק. אך לפני שהספיקו לסיים את משחקו של אדם או את פשעו
של הנער, הפריע להם קול בס מאיים. "אתה לא יכול לבצע את המשימה
הקלה שנתתי לך?"
היה זה אביו של אדם, שקרא לבנו.
הנער כבר ברח, אדם הביט באביו במבט המיוחד שלו.
אביו הרגיע את עצמו, הוא בא ועזר לאדם לקום. חייך מעט, משימה
קשה בפני עצמה.
הוא ניסה להרגיע את אדם, להראות לו שהוא אוהב אותו, אביו של
אדם היה שחקן טוב וקל היה לו להשפיע על בנו. ובנו עוד היה כה
תמים.
היה זה מושלם, בן תמים שעושה את העבודה המלוכלכת ואינו שואל
שאלות, בן שבטוח שהעולם הוא טוב וזה גורם לו לשרוד בעולם רע כל
כך.
היה הוא השליח המושלם בלי שאפילו ידע על כך, לכן אביו ואימו רק
עזרו לפתח את תמימותו.
מי ידע שכשיש כל כך הרבה רוע עוד נשאר מקום לקצת שכל?

במקום אחר, אך עדיין באותו עולם מסריח, ישבה נערה מעל יומן,
ובחיוך עדין כתבה לה:
'עוד מחכה לך
נער מתוק
תמים, לא יודע דבר
קח אותי
לעולם חלומות
לכל מקום חוץ מכאן'
כמובן שבשביל אותה נערה היה זהו שיר תמים לגמרי.
היא אינה ידעה על הכאב שהיה בשירה, היא לא ראתה את הרגש,
בשבילה היא פשוט כתבה שורות.

חווה היה שמה, 'חווה', כך קראו לה אלה שהכירו אותה, אם עוד
נשארו כאלה.
חווה, בניגוד לאדם, הכירה עוד כמה אנשים טובים בתחילת חייה,
אבל הם כבר נעלמו, השטן יודע מה עלה בגורלם. אך הם השאירו לה
תקווה - התמימות שבאי הידיעה. הם ידעו שבעולם הזה מה שיעזור לה
הכי הרבה הוא לברוח מהמציאות, והם יצרו לה אחת חדשה. למזלה של
חווה, גם לאנשים טובים יש שכל, חבל שהם כבר נעלמו.

חווה ישבה בסמטה, כותבת ביומנה - אוסף של דפים שמצאה זרוקים
בפח. הסמטה הזאת שחווה קראה לה בית לא הייתה אפלה כמו שאר
הסמטאות. ביתה של חווה היה אומנם חשוך, אך נעים ומלא ביטחון,
היא כמעט ולא יצאה משם.
פעם אחת יצאה, ומעדה מיד על גופה שהיתה מונחת ליד הפח. חווה
הסתקרנה, ניסתה לנחש למה האדם הזה שוכב ככה על הכביש ומזכיר לה
אבן, אך בתמימותה התעלמה מהדבר והמשיכה ללכת.
מרחוק שמעה קול שריקה, נער אשר שרק לעצמו מנגינה שקטה.
היא התקרבה לאט, עם חיוך קטן על פניה. "מה אתה שורק?" היא
שאלה, והנער הסתובב.
היה זה אדם.
מהרגע שנפגשו מבטיהם עיניהם נפקחו. המבט שהיה דומה כל כך אצל
שניהם, אותו מבט תמים וסקרן שלא ראו קודם לכן אצל אף אחד בעולם
משך אותם אחד לשנייה.

בלי שאמרו דבר שפתיהם התקרבו, הם התקרבו לנשיקה, דבר שלא שמעו
עליו מעולם קודם לכן, שזה מובן בהתחשב בזה שבעולם בו הם חיו
ביטויי אהבה יפים כל-כך כבר נשכחו.

והייתה זאת הנשיקה, החיבור ביניהם, הוכחה לאהבתם, הייתה זאת
הנשיקה שהביאה למותם. כי הרי בזמן הנשיקה הם נעלמו מעל פני
האדמה, והגיעו לגן עדן.
ובזמן שהם, צאצאיהם האחרונים של אדם וחווה, או אולי נאמר אדם
וחווה עצמם שחזרו לעולמנו, בזמן שהם חזרו לגן עדן לאחר הגלות
הארוכה - נסגרו שערי שמיים אחריהם, והושמדו אנשי החטא מהעולם
שלנו.
וכך נמחקו הטעויות אשר נגרמו מהאכילה של פרי עץ הדעת, ואדם
וחווה חזרו לגן עדן, תמימים ואינם יודעים דבר, ושמחים על כך.