תהיתי זמן רב מדי, כלוא במחשבות אבדון
מוכה גורל כיניתי עצמי, כבול לשלשלאות הדיכאון
מתקיים מהבטחה שהופרה לפני היוולדך
מתקשה לשרוד, נמצא פה למען קיומך.
את צלמי איבדתי ביום שננטשנו, נותר צל דמוי אדם
שאר בשרי הינך, כדי לחיות שנינו ירקנו אותו הדם,
תגדלי, תפרחי, נטולת עכבות וזכרונות על אם שלא הייתה כאן
תאהבי, תתאכזבי, עולם כמנהגו, פניי מועדות, אך לאן?
תזדקני, ילדייך באומץ יגדלו, ישאו עיניהם אל אימם האהובה
סבתא לא תזכה לראותם, בחירתה נעשתה... פרחה, ברחה.
על ערש דווי נשיקה אחרונה, ליטוף קצוות שיער בודדת
פרשי כנפייך, בתי מחמדי, קורצנו מאותו חומר, גם את שורדת! |
