אנחנו יושבים באזור לא מוגדר, במדבר,
רכונים אל השולחן בבית קפה אינטימי.
הקפה כבר מונח על השולחן החשוך היטב.
אני לוגם קלות,
גם אתה.
הספר שלי מוצא את דרכו אל השולחן.
כמו שלך.
לוקח לגימה אחרונה וקם.
אני הולך לשירותים. רק להתאוורר,
ואתה מלווה אותי בקצב איטי.

אני מביט במראה ורואה את צדודיתך,
ראיתי כבר טובות יותר.
אני יוצא מהדלת ומתיישב חזרה אל השולחן.
ואתה, כמו עוקב אחריי, עושה גם כן.

אולי מתוך שעמום שובר גבולות, אנחנו מתחילים לדבר והנושא הוא
תמיד אני.
או אתה.
לא אחד החביבים עליי, אך מודה שיש בו עניין נסתר.
אתה זורק אני רוצה לצייר דיוקן עצמי.
אני רק מפציר שלא יזכיר את שלי.
ואז אני חושב, לא בפעם הראשונה, אולי להשאיר אותך שם.
אולי הפעם לא תעקוב.
אולי הפעם תעזוב.