על "מתנות מאייקיס"
מאת: ד"ר וויין וו דייר

"אתם אומרים לצעירים ללמוד לחשוב בעצמם, אבל רק לעיתים נדירות
אתם מאפשרים להם לעשות זאת. במקום, אתם מספקים להם חינוך שלא
מעודד הכרעות על כל צעד ושעל...  אתם אומרים להם שאפשר לרכוש
סקס-אפיל על ידי לבישת מכנסי הג'ינס הנכונים... נראה שהדגש
המכריע הוא על לימוד ציות במקום חשיבה אחראית, על השתלבות
והתנהגות מקובלת במקום על עצמאות ויצירתיות. אתם גורמים לכך
שקשה מאוד להיות אדם שחושב באופן עצמאי, וזה קשה במיוחד לאנשים
צעירים."

סטודנט לפיזיקה מקבל תרשימים מפרופסור תמהוני למכונת מסע בזמן
חלל. להפתעתו המכונה עובדת והוא מגיע לכוכב אחר, שתושביו נראים
בדיוק כמו בני האדם וכמעט זהים להם באופי, מלבד כמה עובדות
מרכזיות, כמו העובדה שאין להם בחירה חופשית באשר לרגשותיהם.
הוא מוצא עצמו מתאהב לאיטו באייקיס, תושבת המקום, משב מרענן של
כנות.

מדובר בספר דידקטי ואופטימי במובן הורדרד מלאכותי של המילה
(אפילו סארטר בעצם היה אופטימיסט ותורתו שאפה למיצוי החיים, אך
מעולם לא טען שכל התשובות בידו), צריך להודות במגבלות הספר.
כשאייקיס חוזרת עם הסטודנט לעולמו, היא כולה נסערת מהשגיאות
המחשבתיות שבני אדם יצרו בתודעתם. אנשים מאמינים שמשהו חיצוני
גורם להם לכעוס,  או לחוש אשמה, או להרגיש בכלל, למרות העובדה
הברורה שהבחירה בידם. ולא, אם ננגח את טענותיו הילדותיות של
המחבר, שכתב  עוד ספרי מסע וספרים רוחניים שיצאו לאור בארץ
("אזורי המשגה שלך"), האדם לא יכול להחליט מה להרגיש בכל
הנסיבות. נכון, אם אמא שלך מתה, אתה יכול להחליט לא לחוש עצב
אם יש לך מספיק כוח רצון, אבל קרוב לודאי שמה שיבוא במקום לא
יהיה רגש אותנטי, אלא פלסטיק מגן שישמור את הריקבון בפנים
במקום לנקז את המוגלה. ההסכמה הודאית היחידה שמצאתי שיש לי עם
הז'אנר הרוחני, היא שאתה יכול להחליט שאתה לא סובל מהכאב שלך,
שאתה לא סובל מזה שאתה סובל אלא מקבל את זה.

אבל בכל זאת מדובר בספר שיש בו גם כמה רעיונות די מרעננים בקשר
למבנה החברה האידאלי, בקשר לרפואה, בקשר לחרות הפרט. אייקיס
אומרת- וזהו סוד גדולתה- שזה בסדר להיות שונה, שזה נפלא ואין
שום הסבר מדוע המבוגרים לא מעודדים מקוריות, אלא רק השתלבות
והליכה בתלם. מומלץ עם הסתייגויות.