לכבוד
מי שימצא את המכתב הזה.
מאת
אנדר הזקוק לעזרה
אבוד בגלקסיית השביל הלבן.
זהו. זה הסוף של כל בני האדם הטיפשים, אנחנו נשתלט עליהם והם
אפילו לא ידעו את זה... נהפנט אותם ונגרום להם לבזבז שעות,
אפילו שעות יקרות בשבילם. לא יהיו להם עוד רצונות כל כך
חופשיים. נוכל לשחק בהם כרצוננו, אולי אפילו להפוך את עולמם
למקום טוב יותר.
ככה לפחות חשבנו, אבל התוכניות השתנו בסוף, עכשיו אנחנו זקוקים
לעזרה הראשונה שתגיע. אבל הסיכויים שלנו להנצל אוזלים, אז
לפחות שהיקום ידע מה קרה באמת.
הכל התחיל כשעליתי למכונית הבין-גלאקטית שהגאון של הכוכב שלנו
המציא, חתיכת אנדר משוגע. אבל המכונית הזו שימושית. נשלחתי
למשימה לחפש חיים אחרים חוץ מהכוכב שלנו. מצאתי הרבה כוכבים עם
יצורים חיים, נרשמתי בספרי ההיסטוריה של הכוכב שלנו, אבל הכוכב
הזה, הוא היה מיוחד, יש להם אינטלגנציה כמעט זהה לשלנו. עקבנו
אחריהם במשך שנים, מאות שנים של הכוכב הזה, אך אנחנו לא
מזדקנים במערכת שמש שאינה שלנו.
למדנו את השפות ואת השמות שהיצורים האלה ממציאים, הם קוראים
לכוכב שלהם כדור הארץ או ארץ, שם מוזר. לגלקסייה שלהם הם
קוראים שביל החלב, אחרי שלמדנו מה זה חלב, הבנו שהשם הזה דומה
לשם שאנחנו נתנו להם - שביל לבן.
הם יודעים על הכוכב שלנו, נתנו לו שם מספרי, סי 16 או משהו
דומה. חוצפנים.
אבל אפשר להבין אותם, אנחנו גם נתנו לכוכב הזה שם אחר. אבל
למספר אותנו...
אנחנו באים מכוכב אנרלר, מגלקסיית אנדרומדה, כך תושבי ארץ
מכנים אותה, אנחנו קוראים לגלקסייה שלנו הגלקסייה הראשונה.
ליצורים אצלנו קוראים אנדרים כמו שלתושבי כתור הארץ קוראים בני
אדם.
עקבנו אחריהם במשך שנים, מאות שנים של שנות ארץ, התקרבנו
אליהם, חקרנו אותם מקרוב. ניתחנו אותם, ומחקנו לחלק את
הזיכרון. גילינו שהם גזע נחות של אבולוציה שהתחילה מיצור נחות
עוד יותר מהכוכב הזה.
שלחתי מכתב גלקטי מהיר למלך הכוכב שלנו, כתבתי את כל מה
שלמדנו, הצוות שלי ואני. שלחו אלינו עוד צוותים.
ביום ה-15 בחודש ה-59 בשנה המיליון מאתיים וארבע לספירה שלנו,
בישיבת צוות הציע אחד מהנערים החדשים הצעה.
"אולי נשלח להם את אחת מהקופסאות המהפנטות שהמצאנו, נוכל ללמוד
המון על המוח שלהם ואיך הוא עובד".
"אבל אנחנו לא יכולים לשלוח קופסא סתם ככה, מי יודע מה הם
עלולים לחשוב?" השבתי.
"אז נשלח להם את זה בתור רעיון אצל אחד מהם" ענה הנער.
הייתי מוכרח להודות שיש לנער שכל. הקשבנו לו. כשחצי מבני האדם
ישנו, הכנסנו בעזרת מכונה מיוחדת למוח של אחד מהם את הרעיון של
בניית הקופסא המהפנטת.
זה נכשל, הוא המציא רק מקרן אור וקרא לו קולנוע. אחרי כמה שנות
ארץ החלטנו לנסות שוב. הפעם הצלחנו.
האדם שהחדרנו לו את הרעיון המציא את הקופסא ששידרה תמונות זזות
והפנטה, הוא קרא לה טלוויזיה. חשבנו שזה שם קצת מוזר, ציפינו
שיקרא לה קופסת קולנוע, או משהו דומה, אבל זהו פרט שולי.
כעבור כמה שנים בני האדם למדו לנצל את הטלוויזיה ופיתחו אותה.
למדנו רבות על המוח של תושבי הארץ בעזרת "הטלוויזיה". כעבור
שנים ספורות של כדור הארץ רוב תושבי כדור הארץ התמכרו לצפייה
בקופסא. השתלטנו על המוחות של בני האדם ששידרו אל הקופסאות,
ובני האדם אכן הופנטו ממה ששודר. יכולנו לשכנע אותם לקנות
דברים, לשכוח מדברים חשובים, זה היה מדהים.
תוך כמה שנות ארץ נוספות היינו יכולים לשנות את האישיות של בני
האדם, לעשות בהם כרצוננו. להפסיק ביניהם את המלחמות, ללמד אותם
טכנולוגיה חדשנית, ללמד אותם עלינו.
אבל כשישנו כולנו, בני האדם החליטו לעשות עוד תחנות שידור,
ושלחו חללית שידור (שהם קראו לה לוויין) אל מחוץ לכדור הארץ.
החללית בקושי נפגעה אך פגעה קשה בנו. נזרקנו את החלל עם מנועים
דוממים, בלי יכולת ניווט, אבודים בגלקסיה מוכרת בקושי, רחוקים
מכל כוכב מיושב.
בני האדם, תושבי כדור הארץ, נותרו עם מקלט הטלוויזיה המהפנט
כמעט בלי יכולת להפסיק לצפות בו.
הפסקנו מזמן לרחם על עצמנו, שנמות לבד בחלל ולעולם לא נחזור
שוב אל הכוכב שלנו, התחלנו לרחם על תושבי כדור הארץ שהתמכרו
לקופסת ההפנוטים. רק מעטים מהם עוד לא נכנעו לפיתוי, בני האדם
החכמים.
רובם נמשכים אל מקלט הטלוויזיה כמו מתכת אדמונית (בני האדם
קוראים לה ברזל) אל מגנט, אבודים כמעט בלי יכולת התנתקות
ממנה.
מי שקורא את המכתב הזה, הסיכויים להציל אותנו קטנים, אולי
תוכלו להציל את תושבי כדור הארץ. |