שבע בבוקר. אלוהים אדירים. אני באמת חייב לעשות את זה.
אי אפשר להמשיך ככה. הבטן הזו כבר יצאה מפרופורציות.
מזל שהראי בחדר האמבטיה גדול, כך שהיא לא ממלאת את כולו,
בניגוד לחולצות שלי.
אני לא מאמין שנתתי להם לשכנע אותי לעשות את זה.
כבר שנים שאני נמנע מפעילות גופנית שאינה אכילה. באכילה אני
דווקא מצטיין.
שרירי קיבה ולסת מפותחים. הם אמרו שאני צריך לפתח גם את שרירי
החזה.
אני נזכר בהדר מהחטיבה, עם החזה המפותח, ולא ממש מבין את
ההקשר.
אז עשיתי מנוי לקאנטרי לשנה. שנה! למנוי שנתי לעיתון אני לא
מסוגל להתחייב, וזה עוד מגיע עד לדלת. אבל הם צודקים, אין
ברירה. נהיה לי כבר טבור של מבוגרים, עמוק כזה.
אתמול אפילו מצאתי בו קליפות של גרעינים. אני מדליק סיגריה
ונכנס לאוטו.

שבע וחצי בבוקר. רק אני, שתי נשים בשנות החמישים לחייהן
ומדריכה, נמצאים פה.
לא סתם מדריכה. כוסית על בבגדים הדוקים. מהסוג שרואות שמנים
כמוני וחושבות על מתקן חימום, חומוס, צ'יפס וסלט. כמובן שהיא
אוכלת רק את הסלט בכל העניין הזה.
אני מעשן עוד סיגריה וניגש אליה לבדוק את ההיקפים, ולקבל תכנית
עבודה.
לפי המבט שלה, זו תהיה תכנית ארוכה יותר מהחומש של סטאלין.
היא שואלת על בעיות. אני מציין שיש לי מיניסקוס קרוע, כאבי גב,
אסטמה, ומשיכה לא מוסברת לשירים של חווה אלברשטיין. חיוך זה
יותר מדי לבקש פה. הפנים שלה קפואות.
אני חושב על יוני הסמל בטירונות, שדרש ממני שכיבות סמיכה, אז
הלכתי לאוהל לשכב והתכסיתי. גם הוא לא אהב את הבדיחה, אני
נזכר.
היא שולחת אותי אל ההליכון. אני לוחץ על קצב ארבע. ארבע נראה
לי מספר טוב. אני לא ממהר גם ככה, לא צריך לרוץ.
משני צדדיי, הנשים המבוגרות רצות בקצב מטורף. לא מבין לאן כבר
יש להן להגיע, כל כך מוקדם בבוקר.
חמש דקות עוברות ואני מתחיל להתנשף. מההליכון מימיני אני מקבל
מבט מזלזל, היא בטח חושבת שאני גוש בשר מעורר רחמים. אני שוקל
אם להחזיר לה מחשבה, מוותר, ועובר לקצב חמש. אני אראה לה מה
זה. זהו, נגמר לי האוויר. אני שואף מהונטולין. אלוהים ישמור.

המדריכה הסמלת קוראת לי אליה. אני בטוח שאני הולך לחטוף ממנה
שבת, אחרי הליכת הנפל הזו. היא רוצה להכיר לי את המכשירים. אני
מניח את היד על המכשיר הראשון ואמר שנעים לי מאד. היא עדיין
קפואה. רק שלא תעלה אותי למשפט בחדר של המציל.
"המכשיר הזה מיועד לעבודה על השוק הקדמי", היא אומרת, "ויחזק
לך גם את שריר החייטים". שוק אני מבין, אני באמת די בהלם, אבל
חייטים?
"זה השריר של הדוושה במכונת תפירה?" אני מנסה. כלום. אפס. אין
תגובה.
"המכשיר הבא יעבוד על העכוז הגדול", היא ממשיכה בסיור מכשירי
העינויים שלה.
"דווקא התחת שלי לא ממש גדול", אני חש צורך להבהיר. "זה שם
השריר", היא מפטירה ביובש. אני מביט בישבן שלה, אצלה בטח
קוראים לו אחרת.
"המכשיר הזה מחזק את הירכיים, אתה מתיישב, פותח וסוגר את
הרגליים". אני מזהה אפשרות להתנקם. "אני לא ממש מבין, את יכולה
להראות לי?" אני חושב שזו בקשה לגיטימית. לא מבין מה המבט הזה.
היא מדגימה לי, אני מחייך לה דרך המראה.
פתאום לא כל כך נורא, כל עניין הקאנטרי הזה. אני מבקש הדגמה גם
על המכשיר הבא.
"בדיוק אותו המכשיר", היא מנסה להתחמק, "אתה עושה אותו הדבר,
אבל הפוך".
"עם הידיים?" היא לא תצא מזה כל כך בקלות. אני מחליט להפסיק,
כשאני רואה בראי שיש לי הבעה של בלגי בגן ילדים לבנות בלבד.
מספיק.

אנחנו עוברים לשבת על ספסל. מתאים לי לנוח עכשיו. היא רוצה
שארים את המוטות המחוברים לו בצדדים. "לא לנעול ברכיים", היא
גוערת בי. "שאחלוץ אותן?" אני יודע שהיא תיכף בועטת בי. אני
עדיין לא מרים. לא מבין את ההגיון בזה. למה להרים ולהוריד?
שיישאר במקום וזהו. גם ככה חצי שעה הלכתי במקום.
במכשיר הבא נשברתי. עבודה על האלכסונים. אתה יושב במין קוקפיט
כזה, ומרים תוך הסבה לשמאל. כך בטח נראה ליל הסדר אצל המרקיז
דה סאד, אני מהרהר לפני שאני קורס. "תשמעי, חמודה", אני ממלמל
באפיסת כוחות, "באמת שניסיתי, זה לא בשבילי. אני חושב שהקשר
היחיד שלי לקאנטרי יישאר ווילי נלסון".
"אצלי לא נשברים כל כך מהר", היא מסננת בהבעה קשוחה. אני באמת
חושב שהיא תשלח אותי לסייד את המשרד של האחראית על חוג הג'ודו.
לא מתעסק עם אנשים שיודעים ג'ודו.

"בוא, הולכים לחדר בטן". מצוין. אחלה רעיון להקדיש חדר שלם
לבטן. בטח יהיו תמונות של גדולי ההיסטוריה. קצת קולטורה.
צ'רצ'יל והכרס, סטאלין מניף יד מעל כרס אימתנית. ואריק.
טוב, על אריק, משיקולים בטחוניים (בעיקר הבטחון שלי), אני
מעדיף לא להרחיב.
ממש קולטורה. חדר שלם מלא בפיגומים. מסגרות מתכת שלא קשורות
לכלום.
הסמלת מטפסת על אחת המסגרות ונתלית בישיבה באוויר, נתמכת רק
בידיים.
"תכיר את המקבילים", היא אומרת בחיוך מרושע.
"מכיר, הם לא נפגשים לעולם". היא חולמת אם היא חושבת שדווקא
איתי הם ייפגשו.
"תעלה". "לא עולה". אם אני עושה את זה אני צונח לרצפה, כשרק
בתי השחי נשארים על המכשיר, זה ברור לי.
"שמע, אני ממש לא מבינה מה הבעיה שלך". מה כבר יש פה להבין...
"תראי, אני חושב שזה יהיה רעיון טוב לצאת עכשיו ולעשן סיגריה.
כל הזיעה הזו, זה לא בשבילי. ואני בטוח שהירך הפנימית שלי
תסתדר גם בלי שהתאומים ייתלו על הטרפז ויישפכו לדלתא".
ובכלל, כל הספורט הזה פוגע לי בסיגריות.