למרינה, מעצבת האתר שלנו, שהיא גם זמרת ג'אז, היה חלום קטן,
אותו היא שחה לי באקראי: אני רוצה לשיר בעברית בסגנון בוסנובה
ובפרט, את "קורקובדו" של אנטוניו קרלוס. אבל לא עכשיו. אולי
בעוד שנתיים שלוש".
לכאורה, אין קל מזה. ברם, ידיעותיה של מרינה בעברית מסתכמות
בשתי מילים: שלום ובוקר טוב. בעיה אחרת: אין בנמצא כל תרגום
לעברית של השיר. מיד נטלתי על עצמי משימה, לתרגם את השיר
לעברית, כך שיתאים לקצב המקורי. אולי תרגום אונומטופאי, שחתי
לעצמי. לאחר שעתיים, שבהן בהיתי כאחוז פלצות בטקסט האנגלי, תוך
האזנה למוזיקת השיר המתנגנת, חלחלה בי ההכרה, כי את השיר אולי
אצליח לתרגם, אבל המילים לעולם לא יצליחו להתנגן במקצב הנכון.
פניתי לשבתאי, אשר הקשיב מזועזע גם הוא לשיר, והביע את השגותיו
וספקותיו באשר למלאכת התרגום, כך שתתאים ללחן המקורי. על כן,
ובהיותי חברו הטוב, נטשתי אותו לבד במערכה, ואפילו לא המתנתי
למעלית, אלא דהרתי מטה במורד המדרגות, תוך שאני שומע את
קריאותיו ההולכות ונחלשות: "אבל למה דווקא בוסנובה. אולי נציע
לה משהו אחר? אתה שומע? אפרים... אפרים!!!"
למחרת, כבר בשעת קריאת התרנגול, הזמין אותי שבתאי לביתו,
וכשהוא טרוט עיניים נפנף בגאווה בפיסת נייר והכריז בקול
מנצחים: "עשיתי זאת!" הזוועה הסתברה לי בהמשך. במשך שעות רבות,
הוא ניסה לתרגם, אך כשל שוב ושוב ותסכולו הלך וגבר עד כדי
אלימות פיזית קשה כלפי המקלדת האומללה. כיוון שכך, חבש קסדה
ודהר בקטנועו אל רבי אליהו, שמסתבר, כי בנוסף לשליטתו בשפת
הקודש, הוא שולט גם בשפה הספרדית על בוריה. רבי אליהו קיבלו
בסבר פנים נאות בהיכלו וישבו שם שניהם שמחים, תוך שהם מיטיבים
את ליבם בתופינים משובחים. לאחר שרווח לבבם, נטל אליהו את
הטקסט ותרגם מספר שורות לספרדית דווקא, תוך שהוא מרקד בסגנון
חסידי. מייד נחה על שבתאי ההשראה, והוא החל במלאכת התרגום,
מילה אחר מילה, בית אחר בית, קרב ארוך ועקוב מזיעה. ואכן, בשוך
סערת רגשותיו, הוא עמד מול התרגום, שכולו מחמדים ומלאכת מחשבת,
ואשר עולה באיכותו על התרגום האנגלי בכמה מונים. אין אדיר
כאדוני.
כאמור, נותר לנו החלק הטכני של השגת הפלייבק שלא היה בנמצא,
ואשר נשלף תוך אלתורים טכניים שונים ומשונים מן השיר המקורי.
מיד התפנינו להקליט, וכבר ההקלטה הראשונה עלתה יפה והשניה
הייתה פשוט מוצלחת. ישבנו על הספה וכרינו את אוזנינו לגרסה
העברית, פעם אחר פעם, וזאת, כשדמעות זולגות מעינינו. אולי היה
זה מתוך רגשות הקלה ופורקן, ואולי בגלל ענני ריחו של הבצל,
שהיה מיטגן באותה עת במטבח הסמוך לאתר ההקלטה. נפש אדם, מי חכם
וידע.
כל שנותר לנו היה, לכתוב את השיר העברי בצורה פונטית ובאותיות
אנגליות ולשלוח למרינה. תגובתה כצפוי, הייתה קפיצות של אושר,
אשר הדהדו והרעידו את הרצפה וגרמו לשכנים מלמטה לתהות בינם
לבין עצמם מה פשר הדפיקות. אנא, האזינו גם אתם לשיר בעברית,
ומובטח שתרוו רוב נחת.
ועכשיו חלק ב' של הסיפור מאחור השיר נכתב על ידי שבתאי, נובמבר
2004
(כל קשר לדמויות האמיתיות - אינו מקרי בהחלט)
הבוקר היה מאותם הבקרים, שבהם מתעוררות גם העובדות המרות לאחר
ליל הילולים ואופוריה. לחץ אופייני בארובות העיניים והאף,
עגמומיות חמוצה, שכחה, חשיבה מפוזרת וחוסר ריכוז... אפרים
הופיע והביא אתו עננת פיח אפור. מהמבט האטום - משהו שבעיניו,
אפשר היה לחוש איך בשעת צרה אמיתית כל אחד נשאר בסוף להגנת
עצמו ומפקיר את השאר... מבעד לערפילי הספקות בקיומי הצלחתי
לשמוע אותו ממלמל משהו על "קורקובדו", השיר של מרינה ב'
המעצבת. "מה לא ראית? שלחתי לך בדואר!!!"
נדמה לי שזיהיתי רגזנות חלוצית ואפילו תחושת לחץ ואי עמידה
בזמנים...
"אבל מדוע לעזאזל צריך בכלל לתרגם לעברית שיר כל כך יפה???
ברזילאי במקור ואנגלית מלטפת כזאת???"
"אני לא יודע, זה החלום שלה... היא אמרה אפילו עוד שנתיים לא
אכפת לה (???) אבל אם אתה לא רוצה, לא צריך, אני כבר אעשה את
זה... רק חשבתי להציע את זה לך כי... אתה הרי שולט בתחום טוב
יותר..."
זיהיתי איום, מניפולציה והודאה במגבלה שתשפיע מן הסתם על עתיד
המצב הפוליטי במינהלת. החלטתי לקחת את האתגר. אפרים התמסמס
פתאום. לא הבחנתי אם נתתי לו את הסכמתי... לתדהמתי ראיתי שגם
המעלית אינה פועלת, אז איך לעזאזל הוא נעלם?
עד ששמעתי אותו שועט במורד המדרגות... (הגוץ הזה?) וצעקתי כלפי
מטה: למה דווקא "בוסנובה?! זה לא מתאים לעברית... אפרים, אפרים
אתה שומע???" זיהיתי נטישה.
היו לי כבר בקרים גרועים מאלה. בקרים עם גשם דקיק, טורדני
ואפרפר, שנמשך ונמשך יותר משלושה חודשים רצופים, אני מכיר את
הסוג הזה... התחלתי את העבודה בצהרי אותו יום. חשבתי שאולי
כדאי לנסות ולשמור על המשמעות של המילים בשיר, הן התאימו
לאווירה הכללית. לאחר כשעתיים מתישות היה לי בית אחד די
צולע... זעמי גאה בי... הייתי אובד עצות והחלטתי "לנתב
אנרגיות של כעס לחדוות יצירה". זה לא עזר, אז כעסתי יותר
ופתאום השלמתי עוד שני בתים ונתקעתי בפזמון... אז כעסתי
שוב... ולאחר שסיימתי עם הקטע של "מה אני בכלל צריך את זה על
עצמי" וכו', הרמתי טלפון לאלי-יה-הוא כדי לוודא שהוא סובל יותר
ממני. אכן, לא התאכזבתי, הוא כרסם כהרגלו משהו תוך כדי ויכוח
טלפוני עם... מישהו. התלוננתי בפניו על העובדה שאני אף פעם לא
מצליח לתפוס אותו נינוח, כשצרותיו שלו אינן (זמנית) בשטח, בכדי
שאוכל להתלונן בפניו על הצרות שלי. הוא צחק צחוק מריר ומתנשא
"בחייך, זה מה שאתה עושה כל היום? בזה אתה מתעסק? אתה ממש עושה
חיים!!!" מיד ויתרתי ופתאום אפילו חזר לי החשק להמשיך עם
השיר... מתלונן ביני לבין עצמי, למה גם אני צריך לסבול מהצרות
שלו?
בדיוק כשחזרתי אל השיר הוא התקשר אלי בחזרה: "הם נעלמו!!! אני
לא יודע מה קרה, הם נעלמו!!! רגע היו פה ופתאום נעלמו, נס!!!
אני לא מאמין... מה, מה עושים? איפה הולכים היום? יש לך רעיון?
אבל אחד טוב! לא סתם. בא לי לעשות משהו מיוחד... ככה לפרוק את
הלחץ. מה? מה בא לך לעשות?"
"לים?!"
"לים... או קיי. מה עוד...?"
זיהיתי נדנוד ופסקתי: "אני כבר מגיע". ירדתי לקטנוע ונסעתי
אליו.
עבור אלה שלא מכירים, (ואף עבור מי שמכיר אותו), אלי-יה-הוא
זחוח זאת חוויה יוצאת מגדר הרגיל. פעמים רבות ביקשתי שיקליט את
המפגשים בינינו אבל הוא בצניעותו המפקפקת תמיד ביטל אותי כלאחר
יד. למי אכפת? מי כבר יתעניין? על מה המהומה? מזלזל בכל דבר
שלא מצריך סבל מיותר. אבל לאחר שקרא את הטקסט שכתבתי והקשיב
לקולה החושני של מרינה ב', חייך בהתרככות ואמר "יפה, אני יודע
שאפרים יתלהב מזה הרבה יותר ממני, אבל אני כבר אומר לך שזה יפה
ואני בדרך כלל לא אומר דברים כאלה".
"ואני בכלל לא צריך שתגיד לי אם זה יפה או לא. אני צריך שתעזור
לי כי נתקעתי בפזמון". "אין בעיה", אמר, "אני לא מבין למה אתה
עושה עניין מכל דבר". אלי-יה-הוא התיישב בהתלהבות, ביקש עט
ונייר והתחיל... עברו שלוש דקות והוא עצבני. עברו חמש דקות
ואלי-יה-הוא זורק את הנייר והעט על השולחן. עברו שש דקות
ואלי-יה-הוא צועק עלי, שאני כל הזמן מתעסק בשטויות ולמה לתרגם
לעברית, שזאת לא שפה לשירים כאלה ושהגיע הזמן שאני אחזור לאדמה
ואשא בעול המציאות המזוויעה כמו כל האנשים הרגילים... ולמה
בכלל אני בוחר בעיסוקים כאלה? זיהיתי הודאה, מחמאה (בהכירו
בערך ובקושי) ואנושיות. עודני מזהה ואלי-יה-הוא התחיל לכתוב את
השיר בספרדית ועכשיו הוא דוחק בי אני לעזור לו.
עברו שלוש דקות והיה לו משפט ראשון. עברו חמש דקות והוא התחיל
לכעוס (למה אני לא עוזר לו?). עברו עוד כמה דקות והוא בכלל שכח
שהוא היה צריך ללכת לאיזה מקום. אמרתי לו שגם אני צריך קצת שקט
כי אני מנסה להתרכז בכתיבת הפזמון, אולי אפילו התחלתי לכתוב
משהו... אמר לי "עזוב עכשיו, השיר הזה צריך לשיר אותו בספרדית
כי זה המקור שלו". אמרתי לו שזה ברזיל ואני בכלל לא באתי לכאן
כדי לכתוב את השיר בספרדית ומה פתאום הוא מעלה על הדעת שהוא
יכול לכתוב את השיר בשפה שהוא מכיר הרבה פחות טוב מעברית? עברו
עוד כמה דקות והוא כבר חיפש איך "לגמור עם זה וללכת". "לא
חשוב, תקשיב:
אה סטו כון מי אי סולה, כה לה וידה אי לאס פנס, פואירמוס דה
טודוס אסטוס קונטי,
טי-יאמו אסטה מורירתה מי אמור".
אני לא בטוח שה"תרגום לספרדית" שלו יעמוד בסטנדרטים המחמירים
של אודישן מול אנשי המנהלת (הידועים לשמצה בחוסר אובייקטיביות
ובנהיית לבם הנהנתן עבור בני ובמיוחד בנות חסותם), דבר אחד היה
ברור לי: אלי-יה-הוא מתרכך! אם הוא התחיל לפרגן ולכתוב שירים
אז זה אותי משמח... לא הייתי יודע על כך לולא התחלתי לעבוד על
האתר וזאת כבר הצדקה לקיומו. תוך כדי כך סיימתי באורח פלא את
כתיבת הפזמון, ואמרתי שסיימתי כאשר אני מניח את העט על
השולחן.
"מה זה, ארץ עיר?" מתרעם עלי אלי-יה-הוא, "מי שגומר ראשון
מנצח? לא ידעתי. למה לא אמרת מהתחלה?" הוא עדיין התעסק
בתיקונים אחרונים, "אל תשכח שאני כותב בשפה זרה וזה הרבה יותר
קשה!" "לא ממש סיימתי, רק הצלחתי לסגור מעגל, זאת אומרת לנעול
רעיון מנטלי לתוך מסגרת של מילים, חרוז, הגייה ומקצב."
"למה אתה תמיד מנסה ליצור רושם כאילו אתה עושה כל הזמן דבר
חשוב?"
"כדי להצליח לא לעשות שום דבר חשוב."
"אז אין לך מה לצאת מן הבית."
"באמת לא הייתי צריך לצאת מהבית... אילו לא הייתי צריך היום
לתרגם בוסנובה..."
