לא רציתי לבוא, אתה יודע. הכריחו אותי. אני עדיין לא מסוגלת
לסלוח לך, ואני לא יודעת אם אי פעם אני אוכל.
בסך הכל התלהבתי מזה שאמא שלי רצתה שאני אסיע אותה, אז הסכמתי.
לא תכננתי להיכנס פנימה. אבל אז הכל השתבש. אמא נשארה בבית,
והאחים הצטרפו. לא יכולתי לוותר, כי הרי התלהבתי מזה שאני
אנהג... אז נסעתי איתם. חניתי ישר, התלהבתי מזה. ואז נכנסנו
פנימה. מהרגע הראשון רציתי להסתובב ולברוח, ידעתי שאני לא אוכל
להישאר שם בלי להתחיל לבכות. הריח דחה אותי, האוויר היה מסריח
מתרופות, מאוכל, מחיתולים מלוכלכים... מריח של זקנים חולים. זה
הגעיל אותי, וקימטתי את האף.
האחות הראתה לנו איפה החדר שלך, הראשון בקומה. נכנסנו. אני
הייתי אחרונה. ראינו אותך שוכב שם, על המיטה המסכנה הזו, בחדר
קטן שחלקת עם עוד שניים. כולך קמוט ומכופף, חיוור וחולני. זקן,
גוסס. זה הפחיד אותי לרגע, ואז הגעיל אותי. ואז העביר בי
צמרמורת. הזכרת לי אותה, איך שהיא נראתה בפעם האחרונה שראיתי
אותה. איזו אירוניה, עכשיו גם אתה נמצא באותו המצב. הערנו אותך
כדי להגיד שלום, בקושי הכרת אותנו. כל הזמן אמרת שכואב לך,
ונאנחת בכאב. אבי היה היחיד שהיה מסוגל לנסות לדבר איתך, לתת
לך מים. אורי ניסה להיות המצחיק, כרגיל. אבי הלך להתקשר לאמא,
ואורי ואני נשארנו לידך. בהית בנו ואז בהית בחלל. אורי אמר לי
להגיד משהו. איך אני שונאת שהוא עושה את זה.
אבי חזר, ועמדנו לידך בשתיקה עוד קצת. לא יכולתי להוציא מילה,
תקועה בין הלם לזעזוע, בין רחמים לכאב, בין גועל לפחד. אחרי
זמן קצר האח בא להאכיל אותך, ואנחנו הלכנו. לא יכולתי להוציא
אפילו "שלום" נורמלי מהגרון, והסתפקתי בנפנוף. אורי אמר לי שוב
ושוב להגיד לך שלום, לדבר. הוא לא הבין שלא יכולתי. הוא אף פעם
לא מבין דברים כאלה. יצאנו משם, וחזרנו אל האוטו. כשיצאנו אל
הרחוב, נשמתי בהקלה. האוויר הצח, הרחוב. הכל מוכר פתאום,
ומפחיד פחות. נהגתי הביתה ושוב חניתי ישר.

זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותך. בדיעבד, אני חושבת שאני
מבינה למה אמא התעקשה שאני אסיע אותה, ולא מישהו אחר. זה לא
היה רק תירוץ לתת לי לנהוג. זה היה יותר מזה. היא ידעה שאתה
גוסס, והיא רצתה שאני אפרד ממך בפעם האחרונה. בדיוק כמו שהיה
אז איתה, עם סבתא.

היום הייתה הלוויה שלך.
קמתי בבוקר אחרי שכולם כבר הלכו. לפני שיצאתי מהבית, שמתי לב
שספר הטלפונים פתוח בערך "אמבולנסים". חשבתי שזה אולי קשור
אליך, אבל אז ביטלתי את המחשבה ומיהרתי החוצה, להספיק
לאוטובוס. מן הסתם איחרתי, כמו תמיד. בעצם זה לא חשוב, הגעתי
לביה"ס כדי לגלות שהתבטלו לי השעתיים הראשונות.
ככה עבר עליי היום, שגרתי. שיחות עם חברים, קצת לימודים, ואז
הביתה. בדרך הביתה קיבלתי טלפון מאחד המשרדים בביה"ס, ומסרו לי
להתקשר הביתה. התקשרתי, ואז אמא שאלה אם אני יודעת שאתה מת.
הופתעתי. הייתי בהלם. למרות שאיפשהו שם בפנים, ידעתי.
אמרתי לאמא שאני בדרך הביתה, וניתקתי. חברה שלי שהלכה איתי
הרגישה שמשהו קרה, ושאלה. אני שונאת ששואלים, זה גורם לי
לבכות.
אז בכיתי רגע, ואז נשמתי עמוק, וזה עבר. היא ניסתה לעודד אותי,
ואני אמרתי כל הזמן שזה לא נורא, שזה לא חשוב. היא צחקה לרגע
ואמרה שיש לי מנגנוני הגנה חזקים מדי.
צחקתי גם אני. ככה זה כשלומדים פסיכולוגיה.

הגעתי הביתה, ולא בכיתי. נסענו להלוויה שלך, ולא בכיתי. הבטחתי
לעצמי שאני לא אבכה. ראיתי את הגופה שלך, עטופה בתכריכים,
נישאת בדרך אל הקבר, ולא בכיתי. הכרחתי את עצמי לחשוב על דברים
אחרים. איך אני שונאת את שער ברוש. אורלי קבורה שם, סבתא קבורה
שם, ועכשיו גם אתה.
הגענו לקבר שלך, ושוב, לא בכיתי. הכניסו את הגופה שלך, ולא
בכיתי. שמעתי את התפילה, והכרחתי את עצמי לא להקשיב. במקום זה,
חשבתי על השמות האחרים על המצבות, ניסיתי למצוא שמות מזרחיים
באזור. לא מצאתי, כל הקברים היו של אשכנזים. מפה לשם, חשבתי על
גזענות, על השקיעה, על החבר'ה מ"קדישא", שרואים כל כך הרבה
לוויות ביום, שקוברים כל כך הרבה גופות, אנשים.
הלוויה הסתיימה, והאחים שלי הסתכלו לרגע אחורה, אליי, ושאלו אם
אני בסדר. הנהנתי והם הסתובבו. הרגשתי דמעות עולות בגרון. אני
שונאת ששואלים אותי אם הכל בסדר.
ניגשנו בתורות להניח אבנים על הקבר שלך, ועל הקבר של סבתא. אמא
ואבא הניחו פרחים. ורדים ורודים לה, וורדים אדומים לך.
התרחקנו קצת, ואז אמא נשברה והתחילה לבכות. אבי ניגש אליה
וחיבק אותה, ואני הסתתרתי מכולם מאחורי עמוד. אני שונאת לראות
אנשים בוכים, זה גורם לי לבכות. ואני שונאת שאנשים רואים אותי
בוכה.
זהו, נגמר. התחלנו לעלות בחזרה, ויצאנו מבית הקברות. חזרנו
הביתה, ואני הלכתי להכין עבודה למחר.

אני עדיין לא יודעת איך אני מרגישה בקשר למוות שלך. אני רק
יודעת שזו עובדה קיימת. כואב לי בגלל מי שהיית, וכואב לי בגלל
מי שנהיית. הכל מבולבל לי מבפנים. זה כל כך קרוב למוות שלה,
בסך הכל חצי שנה. זה כואב. מצד שני, זה הפך אותי לאטומה לרגש.
אני נזכרת בדברים קטנים, במערבולת של רגשות. נזכרת איך היית
לפני שנים, ואיך היית בזמן האחרון. נזכרת בראש השנה האחרון,
קצת אחרי שסבתא נפטרה, איך בכית והתחננת לבוא אלינו לארוחה.
ואמא הסכימה, למרות שכאב לה כל כך. איך הודית לנו אחר כך. אחרי
ה"שבעה" עליה, אמא ניקתה אצלכם בדירה. היא הוציאה משם את
הבגדים שלה, ובאותה הזדמנות - כל חפץ אחר שלא היה לו שימוש.
כמה שבכית על זה שהיא לוקחת לך את המעילים. 3 מעילי ספורט היו
לך, ולא לבשת אף אחד. איך בכית..
אני זוכרת שהיא ויתרה לך בסוף, אני זוכרת איך היא תמיד הייתה
בוכה ועצבנית כשהיא הייתה מדברת איתך. לא היית קל, אתה יודע?
אבל היא לא הפסיקה לטפל בך. היא לא הזניחה אותך, למרות שלפעמים
גם אני תהיתי איך היא מסוגלת להמשיך.
הבטחתי לאמא לפני כמה חודשים, שאני אכין לך עוגת תפוחים. היא
אמרה שזה ישמח אותך, ואני רציתי להקל עליה. חשבתי שאם תשמח
קצת, תהיה נחמד יותר אליה. אבל זה לא יצא. דחיתי את זה בכל
פעם, כי לא היה לי זמן. אפשר לחשוב כמה זמן לוקח לי להכין
עוגה. חצי שעה, שעה מקסימום.
ודווקא זה מה שגורם לי לבכות. דווקא זה. דווקא הזיכרונות
הקטנים האלה. 'סעמק. לא בכיתי בלוויה שלך, ולא אחריה. אז למה
לעזאזל אני בוכה עכשיו?
אני שונאת לבכות. בכי זה לחלשים. אסור לי לבכות, אסור שמישהו
יראה אותי ככה. אני שונאת אותך, כי אתה גורם לי לבכות. שונאת.
אבל בעצם, אני גם מרחמת עליך. וגם קצת עלי.
ומקווה בשבילך, שתמצא מנוחה סופסוף. מהסרטן, מהשיגעון,
מהמחלות, מהנפש. אני מקווה שפשוט תישן לנצח, רגוע ושלו.
לפחות זה מגיע לך.

לזכרו של סבא שלי, שנפטר ב-29/3/2005