כמו באותו חלום, בין-רגע היא התנתקה. בחלום זה היה ברור מאוד,
רגע אחד הוא אחז בשתי ידיה, מתפעל מיופיה האינסופי, ובשני היא
עפה אל השמיים, מותירה אותו מבולבל ומתנצל.

הוא בא אליה ערב לפני שהיא ניתקה. הם דיברו בדיבור מנסה מאוד
להשמע נינוח. שניהם היו מאוהבים עד טירוף אחד בשני. היא אפילו
אמרה שהיא מתגעגעת נורא, ושעבר המון זמן מאז שבא אליה לאחרונה.
הוא הרגיש ששוב הוא יכול לחדור לליבה, הוא קיווה נואשות שהיא
אולי כועסת קצת אבל לא שוכחת. היא חשבה בדיוק את אותו הדבר, אך
מכיוון שהייתה היצור המופלא בעולם, היא הצליחה לשכנע עצמה לא
להכנס לזה שוב. כדי שלא תפגע. הוא הלך משם, מתקלח בגשם המקפיא,
ונותן לרוח לטלטל אותו מצד לצד. כשהלך, אולי הבין שזה נגמר.

כמו באותו חלום. בין-רגע היא פרחה לו מהידיים. והוא נותר שם,
מהוסס ומרחם על עצמו. כבר חצי שנה שהוא כך. ניזון מהזיכרון.
מתחיל להזכר וצונח ארצה. כאב כזה הוא לא חש מעולם. הוא לא בכה.
זה נראה היה לו מיותר.

למה יש חברות טובות?! הן לא יודעות כלום! ולא עוזרות בכלום! לא
שחברים טובים עזרו לו. לאט לאט הוא הבין שחברים טובים באמת,
קשה יותר למצוא מאשר סתם חברים, אם אפשר לקרוא להם כך. נמאס לו
לספר לכל העולם על כמה שקשה לו. הוא יכול לראות עד כמה זה
משעמם אותם. חוץ מהקומץ משועממים האלה, שמשום מה, לא דאגו
לאינטרסים של עצמם כמו השאר, ופשוט שתקו. הוא דיבר והם הקשיבו.
הוא לא הבין אותם.

הוא התקשר אליה. רצה לשמוע רק את קולה המתוק. היא לא ענתה. הוא
התקשר לביתה. אחיה ענה. ושאל אותה אם היא רוצה לענות. אחרי כן
אמר שהיא לא בבית. הוא ניתק. הסוף מעולם לא נראה קרוב יותר.
הוא נטל את האקדח של אבא. הוא ידע טוב מאוד מה לעשות איתו.

טוק-טוק.
היא פתחה את הדלת.
אחיה הקטן בכה בלי סוף.

מוסר השכל: לעולם אל תנתקו קשרים עם אנשים בעלי נטייה
פסיכוטית, או אנשים בעלי אקדח של אבא.

                                   שבת שלום!