זה קרה לפני הרבה זמן, הרבה לפני שאני בעצמי חלפתי מן העולם.
אז הכל היה שונה, הכל גדול יותר צבעוני יותר מצחיק יותר משעשע
יותר, אבל מפחיד, לא, לא הייתי אומר מפחיד, ילדים קטנים לא
מפחדים משום דבר. טוב, חוץ מדודה מאשה, השמנה הזאת, שבאה
פעמיים בשנה במטרה ברורה אחת, והיא לעוות עד כמה שרק ניתן את
פניך הצעירים שעוד לא הספיקו לראות קרן אור של בוקר, בזמן
התהוותם.
הכל התחיל מאותו סתיו של כיתה ב', אני צ'ארלי וג'ני בדיוק
חזרנו מבית הספר. הרחוב כבר הספיק להתכסות בעלי שלכת, השמים
קבלו את גוונם האפרורי והשמש הסתלקה לה כלא הייתה. הנה, בעודנו
צועדים על אבני המדרכה האדומות, התקרב אלינו גן המשחקים הישן.
לפי מנייננו הוא עומד שם כבר 400 שנה לפחות, עשוי ברזל ועץ,
קרוסלה אחת בצד, שתי נדנדות וטירה אחת, מכושפת כמובן. אני
וצ'ארלי רצנו כהרגלנו לטירה, "כולם בשביל אחד!" צעק צ'ארלי
ואני עם ענף מונף אל על מדמה את עצמי לאביר מימי הביניים,
משלים את קריאתו "ואחד בשביל כולם!" כבר אחרי דקותיים הטירה
הייתה בידינו. דם רב נשפך אך אנחנו לא נוותר, היא שלנו ואף כוח
וצבא שבעולם לא יעצור בעדנו מלשלוט בה. כמו בכל טירה ציפינו
שגם פה תהיה איזו נסיכה נודניקית שתדבר כל הזמן רק על נשיקות
חיבוקים מסיבות תה ושאר זיבולי שכל של נסיכות. אך זאת שלנו לא
הייתה בפנים, היא כבר נעלבה וישבה בחוץ על הנדנדה, רוטנת, "כל
הבנים אותו דבר! מה עם הקרוסלה? למי אכפת בכלל מהטירה המטופשת
הזו?" הטיחה ג'ני שאלות נוקבות אלה אלינו. ומה יכולנו לעשות,
האבירים האמיתיים תמיד ממלאים את דברי הנסיכה, אחרת איך יכלה
להיות נסיכה. ירדנו למטה מהר, הטירה תחכה כנראה ליום אחר.
זהו, עכשיו היא כבר מרוצה, חיוך גדול מרוח על פניה וגם קצת
שאריות גלידה שאכלנו בדרך לפה.
"תתחילו לסובב!" ציוותה ג'ני ואנו כמו חיילים ממושמעים ממלאים
אחר ההוראות.
"יותר חזק! יותר חזק!" צעק צ'ארלי בהתרגשות, עוד סיבוב ועוד
סיבוב וג'ני כאילו ולקחה טריפ. היא כבר לא איתנו אלא עפה
איפשהו בעולם אחר, לא מוצק כמו זה שלנו, אחד אחר בו הכל זז,
הצבעים מתמזגים אחד עם השני, זה רק אתה והטבע הנע לצידך. כמובן
כמו כל טריפ אחריו בא גם הקריז, במקרה זה זאת הגלידה בשילוב
מעודן של כריך עם שוקולד מהבוקר שנשפכו החוצה במהירות על
צ'ארלי המסכן שעמד המום כלא מבין מה התרחש, ג'ני חזרה אלינו עם
כל המשתמע מכך.
"אני מרגישה רע, זה הכל באשמתכם. אתם והקרוסלה המטופשת שלכם",
ג'ני מילמלה תוך כדי הזלת דמעות. ניסיתי להרגיעה תוך כדי שאני
מתאפק בכל הכוח שלא להתפקע ממצבו האומלל של צ'ארלי.
יום למחרת לא הלכנו לבית הספר, שביתה!
"לא רוצים אותנו שם!" הכריז צ'ארלי, "ואם לא רוצים אז גם לא
נבוא לשם יותר!"
"אין יותר בית ספר!" צעקתי בהתרגשות. שלושתנו קיפצנו לנו כך
ברחוב שמחים בחלקנו. אנשים מתענים 12 שנה כדי לסיים עם הדבר
הזה ואנו נפטרנו מזה אחרי בקושי שנה וקצת.
"עכשיו נצטרך להתגייס לצבא", אמר צ'ארלי.
"כן, נלך להילחם על מה ששלנו!" הסכמתי איתו, "גם במחיר
חיינו".
"אל תלכו, זה עוד מוקדם מדי בשבילכם. אתם צעירים מדי", ניסתה
ג'ני לשכנע אותנו לוותר,"וחוץ מזה, אם תמותו יהיה לי מאוד
משעמם בלעדיכם... אז אל תלכו! מבטיחים?"
"אבל, אבל..." ניסינו להתחמק.
"מבטיחים?" התעקשה.
"מבטיחים..." אמרנו שנינו בכניעה. במילא לא באמת רצינו ללכת,
יש לנו עוד הרבה להספיק לפני שנלך לשם.
לגן המקולל הזה שכל מי שנכנס אליו מקיא או חוטף את אותו הקיא
בפנים לא הלכנו, המשכנו הלאה לביתו של סם הזקן. סם הוא איש
מאוד זקן, זקן יותר אפילו מגן המשחקים והוא כאמור מאוד מאוד
זקן. סם הוא זקן חביב כזה, קצת סנילי אבל נחמד. כולם חושבים
שהוא אוכל ילדים במקום אוכל אך אנו יודעים שזה לא נכון.
"שלום מר סם", ג'ני המחונכת, כהרגלה, פתחה את השיחה בנימוס רב
ואנו סתם נופפנו לו לשלום.
הוא לא ענה.
"מותר לנו להיכנס?" שאל צ'ארלי.
הוא לא ענה.
"שתיקה סימן להסכמה", קבעתי ונכנסתי מבעד לשער שחרק בצורה
נוראית, כנראה לא שימנו אותו כבר הרבה זמן. אבל מה לנו
ולחריקות של השער הזה.
נכנסנו לתוך הבית. סם החליט כנראה להישאר בחוץ, במרפסת על כיסא
הנדנדה שלו, לתפוס קצת אוויר. הבית היה כולו חשוך, מכוסה אבק
וקורי עכביש. הכל נשאר כאן תמיד אותו דבר, שום דבר לא השתנה
כאן כבר שנים. עלינו לקומה השניה, שם תמיד יותר כיף. שם בעליית
הגג יש תיבה גדולה מאוד ובה כל מיני אוצרות שהביא עימו סם
ממסעותיו הרבים בעולם הגדול, בטח עוד מימי הביניים כשהיה צעיר
וכוחו עדיין איתו. בין כל החפצים מצאנו איזה ספר ישן בעל כריכה
עבה עשויה עור חום ועליה אותיות נחושת.
"ש... ט... ן. אני לא מבין את זה, מה כתוב פה?" ניסה צ'ארלי
נואשות לקרוא את הכותרת אך לשווא. הוא נכשל בשנה שעבר בשיעור
אנגלית אז איך יצפה עכשיו להצליח.
"לא נכשלתי! הייתי חולה שבוע שלם עם חום גבוה במיטה כל היום
ולא הספקתי להשלים את החומר".
"אבל בסופו של דבר נכשלת?"
"אבל זה לא נחשב כי..."
"נכשלת???"
"אוף! כן..." ויתר לבסוף.
"אני יודעת מה כתוב פה! ש-ט-ן, כתוב פה שטן", אמרה.
"זה בטח ילד קטן שאוהב מאוד חיות וגם חלל. הכוכב הזה והעז
החמוד הזה בפנים הם ההוכחה לכך." הוספתי. באמת היה זה ספר
נחמד. כל הזמן יש שם אנשים נחמדים עם גלימות של קוסמים, כאלה
שמשחקים בשודדי ים (בגלל כל העצמות שהיו פזורות מסביב).
"וגם אוהבי חיות", המשיכה ג'ני בשלה, "הנה עז וגם חתול שחור
וחמוד נורא! אני רוצה חתול, כמו פה שחרחר ופרוותי, ואני אקרא
לו שטן כמו הילד הזה פה בספר".
"בואו ניקח את הספר איתנו", הציע צ'ארלי, "אני בטוח שמר סם לא
יתנגד", הוא אחז בספר והחל לרדת במדרגות, אני וג'ני ישר
בעקבותיו. הוא שם אותו בתיק שלו, זה שאמא שלו הכריחה אותו לקחת
עימו למקרה שהשביתה תיפסק. לא הועילו כל שכנועיו שאין יותר בית
ספר, והוא סיים איתו לתמיד. היא אמרה לו לקחת וזהו, בלי
ויכוחים.
נפרדנו יפה ממר סם שעדיין ישב כמו לפני שבוע ושבועיים באותו
כיסא הנדנדה, ולא זז.
"ממש מדהים", אמר צ'ארלי, "סם הוא כמו הנזירים האלה בהודו. רק
שהם לא מדברים והוא לא זז". ההתמדה הזו של סם הזקן, במשך
שבועות שלמים, שלא לזוז מילימטר, אפילו לא בשביל שירותים או
אוכל, הדהימה אותנו ומילאה אותנו בהערצה טהורה כלפיו.
עברו מספר שעות והתחלנו להשתעמם, ג'ני הציעה לקרוא עוד קצת
בספר עם הילד שטן, העז והחתול.
"אולי הוא טס בהמשך לכוכב הזה, שגרים בו רק עזים", ניסתה ג'ני
לפרש את פשר הציור ולזרוע מעט מתח ודימיון בתוך כל בליל
השיעמום הזה. התחלנו לדפדף בספר, עמוד אחר עמוד אחר עמוד עד
שהגענו לעמוד מספר 66, שם שמנו לב שיש הוראות למשהו.
"יש!" צעק צ'ארלי בהתרגשות, "יש פה הוראות איך להגיע לכוכב הזה
של שטן".
"רק נעשה מה שכתוב פה בספר וזהו", הוספתי. מלאכת הקריאה הוטלה
על ג'ני, שכן היא הייתה המצטיינת מבינינו בכל הקשור לקריאה.
"כל הדרוש הוא חתול שחור וסכין גדולה", קראה ג'ני את השורה
הראשונה.
"איזה כיף! גם לוקחים את החתול שטן איתנו וגם סכין גדולה
ומגניבה כדי להגן על עצמנו", אמר צ'ארלי והוא כולו קורן מרוב
אושר.
"אחר כך", המשיכה ג'ני, "צריך לצייר את הכוכב המחומש הזה".
כוכב העזים קראנו לו, אך לבסוף לא נסענו לבקר את שטן בכוכב
העזים שלו. לא אהבנו כל כך את סוף ההוראות. משום מה היה צריך
לפרוס את החתול, החתול שלנו, למספר חתיכות. אך הוא חבר, בן
ברית, אחד ממגני הטירה הקסומה, ולא חותכים או פורסים לפרוסות
בני ברית. ולשתות את דמו לא רצינו, כבר שתינו שוקו בבוקר עם
כרום וזה בהחלט הספיק לנו. החלטנו שאולי בעתיד נעשה זאת, אם
החתול ששינה בינתיים את שמו למיצי (גם כמובן בהשראתה של ג'ני)
יסכים לכך. אני אישית לא ראיתי שום סיבה שלא. אם סם הזקן יכול
להתמיד ולא לזוז במשך שבועות אז גם החתול יוכל לעמוד בזה
ולהיפרס למספר חתיכות. כמובן שנתפור אותו בסוף, ממש כמו הדובי
של צ'ארלי. פעם, עוד כשהיינו בגן ושיחקנו עם הדובי שלו "מישה",
הראש של מישה נפל באשמתו הישירה של ספייק, הכלב האימתני של
ג'רי השמוק השמן הזה שתמיד אהב לצחוק על כולם. בגלל זה כמובן
דרסה אותו משאית זבל, אך זה כבר סיפור אחר. בכל מקרה הגננת
החביבה אמרה שאין בעיה, "נתפור אותו מיד, והוא יהיה כמו חדש.
אפילו לא תשים לב להבדל".
"ומישה ישים לב?" שאל אז צ'ארלי כשהוא מנגב את הדמעות על חברו
הטוב שחשב שאבד לו לנצח.
"לא, בטח שלא. הוא יהיה כמו חדש במצב מצוין", הרגיעה אותו
הגננת. ואם מישה היה כמו חדש וחזר לחיים בין רגע, כך גם למיצי
לא תהיה שום בעיה.
בינתיים החלטנו לשים את הספר בצד ולאכול משהו. אמא של צ'ארלי
בדיוק אפתה עוגיות, ומי כמונו יודע שלעוגיות של גברת סולומון
אי אפשר לסרב. טרפנו את העוגיות כמו חיות פרא רעבות במיוחד שלא
אכלו זה ימים והצליחו לתפוס איזה אייל רך וצעיר שמזלו בגד בו.
כבר הגיעה שעת ערב, אני הייתי צריך ללכת הביתה וגם ג'ני.
נפרדנו ליד הפנס הגדול בפינה שמול הפארק והלכנו כל אחד לדרכו.

02.06.03