לא חשבתי שזה יקרה לי, ממש לא. אני חושבת שאז איבדתי סופית את
התום.
לפעמים נדמה לנו, במיוחד כשאנו צעירים, שאנו יודעים הכל. אין
צורך שיגידו לנו שום דבר. אין לנו  סבלנות. הייתי בטוחה כל כך
שאהבה כזו גדולה, כמו שהייתה לנו, לא יכולה להישרף. שום דבר לא
יפריד בינינו. כמה טעיתי.
חלפו להם חודשיים מהחתונה ולא שמתי לב בכלל שאפילו לא קיבלתי
מחזור. אך באותו ערב כשחזרתי הביתה מרחפת על המדרכה מרוב אושר,
מזמזמת איזה שיר שאהבתי כל הדרך מהמעבדה הביתה, כבר לא יכולתי
להתאפק כדי לראות את המבט האוהב שלו, שעה שאבשר לו שאני
בהריון.
התיישבנו לאכול, הסתכלתי עליו והרהרתי, איזה ילד יפה יהיה לנו
ואז פשוט אמרתי - נחש מה,ובאותה נשימה- אני בהריון!
לא יודעת מה ציפיתי. אולי שיקום ויצהל ויניף אותי אל-על, כפי
שעשה פעמים רבות כשהיה מקבל טירוף של אהבה.  ציפיתי שייראה
מופתע לרגע, כמו בסרטים, ואחרי כן ישאל - את בטוחה? או ציפיתי
שפשוט יצרח מרוב אושר ואחר כך נרקום חלומות יחדיו. ציפיתי לכל
מיני תסריטים, אבל לא לזה. הוא החוויר כסיד ופסק בטון נמוך כזה
-  את הולכת לעשות הפלה. ואחר כך הביט בי והוסיף - נכון? עוד
לא הספקתי להתעשת והוא עוד הוסיף - אני לא רוצה ילדים, לפחות
לא עוד כמה שנים. לעולם לא אשכח את המבט שלו החסר אונים.,
כאילו שהרגע אמרתי לו - קניתי שמלה באלף דולר ואז הוא עונה לי
- תחזירי אותה לחנות.
המעיים התהפכו לי באותו רגע והרגשתי איך החימה עוטפת אותי כמו
סם. החום הציף אותי וזינקתי כמו חיה מהשולחן והצלפתי בו
בלשוני
- מי הולך לעשות הפלה? השתגעת? איך אתה מעז?  התחשק לי לשפד
אותו עם המזלג שאחזתי ביד. תמיד ידעתי שמילים הן לא ציפורים כי
הן לעולם לא חוזרות לקן. ועכשיו כל הכללים נשברו. רוצח....
צרחתי לעברו. איך אתה מעז?
תירגעי, אני בסך הכל רוצה שנהנה קצת מהחיים, - ניסה את מזלו.
עכשיו כבר הבנתי שהוא רציני ולפתע שנאתי אותו כל כך שנבהלתי
מהעוצמה. לא הבנתי מה אני עושה עם היצור המפלצתי הזה. - היית
צריך לחשוב על זה לפני ששכבת איתי בלי אמצעי מניעה, הצלפתי
בו.
- למה התחתנתי אתך? - לא רוצה לראות את הפרצוף שלך! לך לאמא
שלך! כך צרחתי עליו. לא יכולתי לסבול אותו. בעוד אני צורחת
עליו בהיסטריה והוא מודאג שהשכנים לא ישמעו ומנסה להרגיע אותי,
המשכתי לצעוק  עליו כשניסה להתקרב אליי - אל תיגע בי, אל תתקרב
אליי! רוצח........
טרקתי את דלת חדר השינה לא לפני שהזהרתי אותו לבל ייכנס.
עברו כמה ימים ולא דיברנו. הוא התעלם ממני לחלוטין.  היה עוזב
את הדירה ברגע שהייתי מגיעה הביתה מהעבודה וחוזר לפנות בוקר. -
עד שלא תעשי הפלה, אני לא מדבר איתך, היה אומר וטורק את דלת
אחריו. יום רדף יום והסיוט היה בעיצומו. בקושי הכנסתי דבר מה
לפי ירדתי במשקל נורא ובלילות רק בכיתי. בקושי תיפקדתי בעבודה.
לא שיתפתי אף אחד חוץ מאמא שלי, שאמרה לי - יש לו שבעה חודשים
להתרגל לרעיון. אחרי שבוע החלו הדימומים. הרופא דרש שאשכב
במיטה ואנוח. זה לא עזר. נסענו לבית חולים כמה פעמים כשכל הדרך
השתיקות שלו הורגות אותי. לילה אחד החמירו הכאבים והדימומים.
לא יכולתי לסבול יותר. הרמתי את השפורפרת להזמין מונית לבית
החולים. הוא מייד זינק לעברי וסגר את השפורפרת,  הרים אותי
מהמיטה וירד איתי לאוטו.
כל הדרך בכיתי ונאנקתי מכאבים. הוא התחנן שאסלח לו. כשהגענו
לחדר מיון בתל השומר, בדקו אותי שני רופאים ופסקו שצריך להכניס
אותי מייד לחדר ניתוח. - העובר מת, שמעתי את הרופא אומר לו.
איך שלחו אותה הביתה ככה, צעק לעבר האחיות. - יש לך זיהום חזק
ברחם.
אני רוצה את אמא שלי בכיתי. - מתי אכלת לאחרונה, שאל אותי
הרופא. לא אכלתי כבר שעות, עניתי לו.- בבקשה דוקטור, אל תעשו
לי כלום עד שאירדם, אמרתי שעה שהזריקו לי אינפוזיה.
כשהתעוררתי, הדבר הראשון שעניין אותי היה האם אהיה עקרה.
למחרת, הגיע דינו עם אמו ועם זר פרחים גדול. הוא הניחו בין
זרועותיי. והתקרב לנשקני. - לך מפה, נזפתי בו בשקט ובהתחשבות.
- די, בבקשה תסלחי לי, אמר וקירב שוב את שפתיו לנשקני. לא
יכולתי לסבול זאת. נגעלתי ממנו. אילו היה עושה זאת בעת שבישרתי
לו שאני בהריון, חשבתי ודמעות ניגרו מעיניי. אילו הייתי
מתעוררת עכשיו בזרועותיו לנחמני מאיזה סיוט.  אף אחד לא ידע מה
בדיוק עובר עליי, חוץ מאמו כמובן שהביטה בי במבט אשם. כולם
חשבו שאני בוכה בגלל ההפלה וניסו לנחמני שאני עוד צעירה. רק
אני ידעתי שאני בוכה על האהבה שמתה ועל התינוק שמת ונשבעתי עוד
באותו הלילה, שלא אבלה את חיי עם הגבר שהרג לי אותם.