תמיד זה יוצא שבלילות של ירח מלא אני פותחת חלון ושמה מוזיקה.
אמצע לילה שלא ניגמר ואלפי מילים מציפות את החדר, מיטה ריקה
וסדינים מבולגנים.
יום שלם של כלום יושב לי על הכתף.
תמיד באמצע לילות של ירח מלא הדמעות שלי הרבה יותר ורודות, הן
כבר לא מתביישות לרדת, אתה יודע, אני כבר לא מתביישת לבכות.
(ולא מעניין אותי מה תגידו) אני צריכה שתחבק אותי. אני לא
בטוחה שאתה מודע לזה אבל אני באמת זקוקה לך, אפילו שהשיער שלי
שחור עכשיו.

[אני כבר לא מסוגלת לחשוב עליך. המחשבות שלי כבר עברו את שלב
ההתיישנות. מעניין אותי להריח אותך רק עוד פעם אחת. לשאול אותך
למה הלכת? למה נשארת איתה?]

אני שוקעת בתוך עצמי.
מדרון תלול של אלף שתיקות עומד מולי (היא לא יודעת מה היא עושה
לי).
אנשים לא מודעים לריח החמוץ שעומד באוויר כשנכנסים לקרון, חצי
בית, חצי חיים, חצי חלום, אלפי שתיקות. אל תכריח אותי לדבר
אליך כי בכל מקרה אשתוק. כשנכנסים לקרון נראה שכול החיים הם
יושבים שם, ניראה שמעולם לא עלו ולעולם לא ירדו. כאילו הריח
הזה הולך איתם לישון על המושבים הלא נוחים האלה... אני מפחדת
שהריח הזה ידבק אליי, תציל אותי מעצמי, אני שוקעת.
דבר אליי כשאני במקלחת, דבר אליי כשאני ישנה, כשאני משתעלת אל
תצחק וכשאני בוכה אל תברח, אני נשמעת בת 20 אבל בסך הכול ילדה,
עם המון מילים אבל ילדה, תחזיק אותי אני נופלת.
אל תתאכזב זאת עדיין אותה ילדה, סליחה אישה.