הכל התחיל מתמונה, תמונה קטנה, אבל יפה אני חייבת לציין, תמונה
שלי - בעירום.
ביום שלישי בבוקר, ב-9:00 בדיוק, קורא לי הסוכן שלי להתייצב
במשרדו.
אחרי שמצאתי בדרך לא דרך את דרך היציאה מביתי שזועק כבר שבוע
"הצילו" לסדר וניקיון, ואני מחכה עד שהוא כבר יקרא לבד לאיזה
צוות ניקיון.
בכל אופן הצלחתי להתייצב אצלו ב-9:00 בדיוק.
אני נכנסת למתחם משרדו, בו אני פוגשת את מזכירתו חמוצת הפנים,
כי היא דוגמנית מובטלת שעדיין לא הבינה שזמנה בעולם הדוגמנות
מזמן עבר.
היא מודיעה לו על בואי, בקול הכי צורמני וקר שהיא הצליחה לגייס
הבוקר.
אני נכנסת למשרדו.
"בוקר טוב, נגה", אמר לי בשמחה הסוכן האישי שלי, שהוא אחד מאלף
סוכני הדוגמניות והדוגמנים בסוכנות הבינלאומית Your
Dream.
"בוקר טוב, אייל", עניתי במתיקות, יותר מדי מתיקות, אני ואייל
יצאנו כחודש, כשהוא התחיל לסיים את תכשירי הפנים ועיצוב השיער
שלי הבנתי שבינינו כלום לא יוכל להתפתח.
"אוקיי, אחרי שעברנו על הקטע הנימוסי, יש לי עבודה בשבילך",
הכריז במהירות ללא פסיקים ונקודות, ולפני שהספקתי לשאול הוא
המשיך. "זאת חברה גדולה, הם רוצים במיוחד אותך, יותר נכון הם
אמרו ואני מצטט 'או אותה או שאף אחת מהסוכנות הזו', את בטח
מכירה אותה ואף קונה את מוצריה - 'הסוד שלך - הלבשה תחתונה'",
הכריז בשמחה כשחיוך זוהר נסוך על פרצופו.
"הלבשה תחתונה?!" הזדעקתי, "אני לא מדגמנת הלבשה תחתונה! חתמתי
כך בחוזה שלי".
"כן, אני מאמין שקראתי על כך בחוזה שלך, אך תמונה שלך מוכיחה
אחרת", אמר וחייך בערמומיות.
"תמונה שלי? איזו תמונה?" שאלתי בתמיהה.
"כן, תמונה שלך בעירום", הכריז ואני בראשי כבר דמיינתי את צחוק
המכשפה פורץ מפיו.
יצאתי ממשרדו כשדמיון צחוק המכשפה שלו עדיין רודף אותי.
התמונה שלי בעירום, תמונה שצילם אותי ידיד טוב שלי שהוא צלם
מקצועי, הייתי בת 19 כשהצטלמתי כך, עוד לפני שידעתי בכלל שאני
צועדת במסלול דוגמנית צמרת.
אני לא מאמינה, איך התמונה שלי הגיע אל אייל?!
ארז, הוא בטח ידע, הרי הוא עובד עם אייל, ומטעמי אתיקה הוא לא
יכל להיות הסוכן שלי.

"היי ארז", אמרתי והתיישבתי לידו בכיסא בבית הקפה הקבוע שלנו,
'זמן בעיר הגדולה'.
"הו, היי נגה" ,אמר.
"מה אתה עושה כבר ב-10:00 בבית הקפה?" שאלתי.
"אוכל ארוחת צהרים", אמר בשלווה.
"ארוחת צהרים? אתה בטח מתכוון ארוחת בוקר", תיקנתי אותו.
"לא, ארוחת צהרים, אכלתי ארוחת בוקר לפני שעתיים."
"אוקיי, ארז, מה שתגיד, אני אפילו לא מנסה להבין אותך", אמרתי
ובינתיים הזמנתי קפוצ'ינו וגנבתי עלה של חסה מצלחתו.
"אז מה קורה?" שאל כשהרגיש שלא סתם באתי להעביר את הבוקר שלי
בחברתו.
"אייל, הבוס שלך, הזמין אותי אליו היום, ואמר לי, יותר נכון
סחט אותי, שאני צריכה להצטלם בהלבשה תחתונה, אבל אני יודעת וגם
אתה יודע שאני לא מצטלמת בהלבשה תחתונה וכך גם חתמתי בחוזה
שלי."
"קודם כל הוא לא הבוס שלי! אני מעדיף לכנות אותו חבר לעבודה
שתפקידו קצת רם מעלי", תיקן אותי.
"שוב, ארז, מה שתגיד."
"ומה הבעיה? עדיין לא הבנתי", שאל בזמן שנגס ברביולי הבטטות
שלו, שאם לא הייתה לי עדיין את תחושת המחנק בגרוני מהמפגש עם
אייל הייתי מזמינה גם לי.
"הבעיה היא שהוא סוחט אותי עם תמונת העירום שלי."
"אהה, התמונה הזאת."
"כן התמונה הזאת, מי הראה לו אותה בכלל?!" שאלתי.
"אני", הכריז בשלווה ובאדישות המאפיינים אותו.
"אתה?!" צעקתי עד שכמה ראשים פנו לעברנו, "מה? איך?!" שאלתי
בהלם.
"מה הוא?" שאל רומיאו (השם ה-5 החדש שהעניק לו במקור יניב)
שהתפרץ פתאום לשיחתנו והתיישב לשולחן.
"היי רומיאו", אמר ארז, "מה אתה עושה פה כל כך מוקדם בבוקר?"
שאל.
יניב צייר בוהמי שחיי חיים של צייר בוהמי שמחכה לפריצה שלו,
במילים אחרות הוא בטלן שעדיין חי מכספי הוריו העשירים.
"שון", תיקן יניב, "השם החדש שלי כרגע הוא שון".
"אז מה הקשר שלך לכך שאייל יודע על התמונה שלי?" שאלתי מבלי
להתייחס להכרזתו של יניב לשמו החדש, אחרי הכל מחר הוא ישנה
אותו שוב.
וכך גם עשה ארז שהתחיל להסביר לי. "פשוט מאוד, כשהיית בתאילנד
ואכסנת אצלי את הארגז שלך בו היו התמונות, בדיוק התחלתי לעבוד
בסוכנות, וכשראיתי כמה מרוויחה דוגמנית בדיוק, חשבתי מהר
עלייך, רואה איזה חבר טוב אני, דיברתי עם אייל, סיפרתי לו שאת
בחו"ל והכל, הוא אמר שאני אביא תמונה שלך, אז אמרתי לעצמי
'אוקיי, תמונה שלה, בטח יש בארגז את התמונה בעירום.' לקחתי
אותה, הראיתי לו, הוא התלהב, חזרת לארץ והחתימו אותך ישר",
סיים.
אני עדיין בהלם, בוהה בו בפה פעור ואין מילים בפי, אם להודות
לו שסידר לי את החוזה בסוכנות, אם לצרוח עליו איך העז לחטט לי
בארגז ולהראות לאייל את התמונה בעירום שלי או לבכות עליו על
המצב שנוצר.
"אתם לא אומרים לי כלום על השם החדש? וחשבתי שקבענו שלא מדברים
על התמונות האלה?" שאל יניב.
"יניב, אתה ואני קבענו שלא מדברים עליהם, אבל למה אתה מדבר
עליהן?!" שאל ארז בכעס.
"שון", תיקן שוב יניב
"גם הוא יודע?" שאלתי בזעם.
"כן, בדיוק כשהוצאתי אותן מהארגז הוא נכנס לביתי..."
"בלי לדפוק בדלת", המשכתי במקומו, הרי ידוע שיניב מתפרץ לכל
מקום בכל שעה ללא הזמנה.
"כן, בדיוק, ראה אותי מחטט בארגז, סחט אותי להראות לו את
התמונות כדי שהוא לא יגלה לך שחיטטתי בארגז", אמר.
"דרך אגב, נגה, עכשיו כשאפשר לדבר על התמונות שראיתי, אפשר
לצייר אותך בעירום?" שאל יניב.
"לא אמרנו שאפשר לדבר על התמונות, יניב", אמר ארז.
"שון", תיקן, "מה את אומרת, נגה?" שאל שוב.
"לא!" עניתי בכעס, "אוקיי, מי עוד יודע?" שאלתי בזעם.
"אף אחד, פרט לי, לך ויניב", ענה ארז.
"ואייל", אמרתי.
"ואייל", אמר ארז.
"אייל גם?" שאל יניב בתמיהה, "לו הראית את, ולי לא?!"
"אז מה את עושה?" שאל ארז.
"מצטלמת".