"הנצא לטייל?" שאלה הילדה
וקולה כה עדין וכה רך
"הנצא לטייל, ולקצב חליל,
עם שחפים בשמיים נצרח?"

"נצא לטייל" השיבותי בחום
זוכר נימוסי היפים
"ואוחז בידך, ילדתי הקטנה,
אך אני לא אצרח עם שחפים"

היא לא ענתה, רק חיוך עטתה,
ואמרה "אל הדרך נצא.
ובכל הנוגאע לך ולשחפים,
לא צריך אם אתה לא רוצה."

הלכנו הרחק, הלכנו זמן רב,
דיברנו על הא ועל דא
היא אחזה בידי ובאזני לחשה
"נא ספר לי סיפור אגדה"

סיפרתי על מלך, ועל נסיכה,
סיפרתי על סוס וצפרדע,
סיפרתי על איש זקן שידע
את מה שאני אינני יודע.

הלכנו זמן רב, הלכנו הרחק
שיחקנו בשלל משחקים
היא הביטה סביב ובעונג אמרה
"מה יפים הקופים הירוקים!"

"קופים ירוקים? שאלתי צוחק
ולי היא ענתה ברצינות
"קופים ירוקים, בבאר הגדולה
הם רוקדים עם הדד ותנוט"

"הדד ותנוט?" שוב שאלתי צוחק
והיא אז פירשה את דבריה
"הדד הלא הוא כלבלב קטן
בצבע כתום משגע"

"ותנוט הוא ברווז" לחשה באימה
ודבריה מלאוני אימים
"ברווז שאוכל אנשים בלילות
והולך למסיבות בימים!"

והנה ניצבנו ליד הבאר
מוקפת גדר ליד מים
ואני התכופפתי פנימה לראות
מבלי לחשוב פעמיים

והיא אותי פנימה  מיד דחפה
ולתוך הבאר אז נפלתי
"מדוע???" רק זו השאלה היחידה
כל הדרך למטה שאלתי.

"איך שם למטה?" היא אותי שאלה
וקולה- קול עליז במיוחד
"איך שם למטה בבאר הגולה
עם קופים ותנוט, והדד?"

לא היו שם קופים, וגם לא תנוט,
לא היה שם אף ההדד,
ואני את קולי אליה נשאתי
"כנראה שאני פה לבד."

אך לפתע הרגשתי מגע של כנף,
נשיכה של מקור בכתפי
והבתי פתאום שהנני מוקף
באלפי אלפים של שחפים

הם הכו בכנף ונשכו במקור
נעצו בגופי צפורניים
הם משכו בשערי וקרעו בבשרי
ועקרו לי את שתי העיניים.

נשכתי לשון, נשכתי שפה,
מלמלתי לחשי כשפים
אך לא עצרתי בי כח, ואז, לבסוף-
צרחתי אני עם שחפים