אין אנו מודדים את הגשם
בכפרים אשר אותם החריב,
בנהרות אותם מילא על
גדותיהם,- אלא בעוצמת ניחוחו
אשר נשאר תלוי באוויר הקר
עוד ימים ספורים לאחר הסערה.
אין אנו נותנים את דעתנו
על העצים שנעקרו, על הבתים
שקרסו על יושביהם. שהרי צחנתם
של המתים תחת כובד לחות האדמה
מתפוגגת אל מול השקט הנפלא
המאיים להכילנו בתוך עצמו.
בכים של הילדים והייאוש
בצווחותיהם של הכלבים אשר
איבדו את שפיותם אינם מטרידים
את מנוחתנו, עת אנחנו מתמכרים
לטוהר הנורא הזה שהינו עקר כמו
שהינו טומן אפשרויות רבות מספור.
זנחנו זה מכבר את החיפוש אחר שלווה-
שלווה כמו זו כבר אינה מספקת. את כנפינו
המוכתמות בבוץ כהה אנו פורשים לכסות על
פצע בושתנו, וכנפיים כה חסרות הדר עוד לא נראו.
בקרוב נזנח גם את אלה ונמשיך בספירת הגשם-
לא בטיפותיו אלא במה שהוא מותיר.
|
