בפעם הראשונה שבאת לארץ הייתי בת 5.
זכורה לי חולצת משבצות בצבעים עליזים של סגול וגווניי כחול
שמחים.

זכור לי יום אחד.
קיץ.
שמש חמה בחוץ,
פארק ירוק ממלא ריאותיי בריח רוזמרין דביק.
ילדים מתגלגלים מצחוק.

אני,
ידי קטנה מחמנייה זהובה, מאוגרפת בתוך ידך שנראית ענקית.
ברחבה הגדולה למטה, נשקף ואדי ארוך.
אני זוכרת אותו מלא סודות, עציי זית מוחבאים בתוך סלעים
ענקיים.
טרסות אדמה שמתמשכות עד תחילת הנוף שלי.
הנוף שמלווה אותי מינקותי ועד היום הזה, עד השנייה בה נכתבות
המילים האלו.

ירושלים.
ירושלים שהוחדרה לתוך עורי,
דמי,
נשמתי ועיניי.

היום הואדי הזה נראה לי כמו קדירה,
בבקרים של חורף, כשעדיין השמש לא עלתה,
ערפל מתערבב בתוכו כשיקוי.
לפני כמה זמן שכבתי בו עירומה.
הזויה.
השנים הפכו אותו למשהו שונה,
מוזר.

אתה מעלה אותי על האופניים הורודות שלי, שאני אוהבת כל כך. אמא
קנתה לי אותם כפרס על סיום גן חובה, בבניין כלל. BMX ורודות עם
גלגלים לבנים.
אבל עכשיו, בפארק, האופניים נראו יתומות ללא גלגלי העזר.
"אבא אני לא רוצה" אמרתי בפחד,
זיעה קרה יכלה להתפשט בגופי אילו הפחד הזה היה אוחז בי עכשיו.
"אין דבר כזה. את צריכה! אני מחזיק אותך מאחור- אני מבטיח".
אני זוכרת את ההבטחה.

עליתי על האופניים,
הבטתי לראות שאתה מחזיק באופניים מאחור ולא תיתן לי ליפול.
מתחילה לסובב את הפדלים, נוסעת לאט לאט, מסתובבת, רואה אותך,
רץ איתי ועם האופניים, אתה שם, הבטחת.
נוסעת יותר מהר, במעגלים, צוחקת מאושר, הצלחתי, בלי גלגלי עזר,
מרגישה את הרוח על פניי, ריח מתוק של קיץ,
מסובבת את פניי, אתה לא שם!!!

"אבא!!! אבא!!!" אני צורחת, קולטת שעזבת אותי, נופלת
מהאופניים, מרוחה על רצפת הבטון, בוכה.
"אבל הצלחת! מה את בוכה? הצלחת!"

נכון, הצלחתי לנסוע, אבל עדיין, הבטחת שלא תעזוב.