שחר היה האהבה האמיתית הראשונה שלי, לעולם לא יהיה עוד מישהו
כמוהו...
הוא עזב בכיתה ה'. כולנו היינו מאוכזבים שרק באותה שנה גילינו
איזה ילד חמוד הוא, וגילינו מה זו השטות הזאת 'מקובלים'. הוא
היה נשוא הערצה של הרבה ילדות בכיתה אם לא כולן... והוא כבש גם
את לבי...
אחרי שהוא עזב, שלחנו אחד לשני מכתבים בלי סוף. אמנם בכל מכתב
היה כתוב כמעט אותו הדבר, אבל בשבילי זה היה הדבר הכי מסקרן
לחכות עם שאלה מה הוא יכתוב בפעם הבאה? אחרי כל מכתב... אבל
המכתב האחרון היה שונה מכולם, הוא היה אפילו יותר משמח מהשאר,
כי במכתב הזה הוא סיפר לי שב-11.7 הוא יבוא!!! הוא יבוא
לביקור!!!
ואת ההתרגשות שלי אי היה אפשר לתאר במילים!!! הייתי המומה,
במיוחד מהעובדה שזה יקרה מחר!!! מחר הוא בא!!! וברגע הזה הכל
התחיל ברגע שאני לא אשכח לעולם...
השעה הייתה חמש אחר הצהריים ופתאום הטלפון צלצל זה היה הוא...
שחר...
אני זוכרת את המילים, את אותן המילים, בבירור הוא אמר לי "בואי
לגינה הישנה מאחורה, אני מחכה לך שם עוד חצי שעה." לא הספקתי
לענות והוא ניתק, אבל במחשבה שנייה אני לא בטוח שהייתי יכולה
לענות, מרוב התרגשות המילים לא היו יוצאות לי מהפה. הגינה
הייתה חמש דקות ממני, אז נתתי לעצמי 25 דקות לטפח את עצמי כמה
שאפשר (למרות שאי אפשר...). השעון צפצף, נגמרו 25 הדקות, אני
צריכה לצאת. כל הדרך חשבתי מה אני אגיד לו? אני אחבק אותו?
כן... לא... הוא ילד סגור, עדיף שלא!!! רגע, ואם הוא יחבק
אותי?! טוב, תפסיקי לחשוב על זה! הגעתי... הוא היה שם... הוא
בא אליי ואני התחלתי להסמיק בתקווה שהוא לא יראה...
"היי", הוא אמר.
"היי."
"וואי, לא השתנית וטוב שזה ככה."
הלב שלי פעם כמו אני לא יודעת מה... לא יכולתי לדבר, זה היה
המשפט שהכי רציתי לשמוע באותו רגע ואפילו יותר, זה היה פשוט
מדהים, אבל אני - כדי להיות חמודה או לפחות לנסות להיות ככה -
עניתי בצניעות.
"כן, בטח..."
"באמת... טוב, אבל זה לא משנה עכשיו, אני חייב להראות לך משהו,
בואי."
הוא לקח לי את היד והוביל אותי איתו, והמגע שלו... המגע של היד
שלו מלטפת את היד שלי זה המגע הכי נעים שהרגשתי בחיים, כאילו
הוא אומר לי "אני כאן, אני שומר עלייך, אני אוהב אותך כל כך".
אמנם הוא לא אמר את זה אבל חשבתי לעצמי - אולי זה מתישהו
יבוא...
הגענו לבית. הוא הסביר לי שזה הבית שהם יהיו בו בינתיים ושהוא
לא ממש גדול, יפה ומלא, אבל הוא מספיק טוב, מה שהיה די נכון.
הבית באמת היה ריק חוץ מכמה מיטות, טלוויזיה, מחשב שלא נראה לי
שפעל וארון גדול לכולם.
הוא הוביל אותי לחדר שהיה בסוף מסדרון ארוך ונכנסנו. הייתה שם
מיטה, שידה וטלוויזיה קטנה קטנה. הוא פתח את המגירה והוציא
אלבום.
"תראי, זה האלבום שאספתי בו את כל הזיכרונות מכם, מהכיתה, זה
עוזר לי כשאני עצוב, כשאני מתגעגע..."
הפנים שלו האדימו והוא עמד לבכות, אבל נראה לי שהוא התנגד, הוא
לא הרשה לעצמו, ואז אחרי כמה שניות של שקט הוא המשיך.
"את יודעת מה חשבתי?"
"מה?"
"אולי כשאני סוף סוף יחזור אני אביא כמה חברים וביחד נשרוף את
האלבום כי אני לא אצטרך אותו, אני לא אצטרך זיכרונות מכם כי
אתם תהיו איתי."
"כן... תמיד נהיה איתך, גם כשלא תהיה פה!"
"כן, לפחות את..."
"למה, מה קרה?"
"אני אספר לך אבל בואי למקום אחר, בואי נצא למקום אחר."
"טוב."
"תובילי את... תראי לי מקומות חדשים..."
"אה... טוב ,אז לאן אדוני רוצה ללכת?"
"לאן שגבירתי תוביל אותי."
אחרי שאמרתי את המשפט הסתום הזה "לאן אדוני רוצה ללכת", כאילו
אנחנו בשנות ה-20, לא ציפיתי ששחר יענה לי אבל אז גיליתי בו...
מין פתיחות, משהו שלא הייתי רגילה לראות אצל שחר, במיוחד לא
אצל שחר!
כל הדרך הלכנו והחזקנו ידיים. היה נראה כאילו שום דבר לא מפריע
לנו וגם לא יפריע בקרוב. ככה הלכנו רבע שעה, לא דיברנו הרבה
אבל המגע הזה של הידיים הספיק לנו...
"הגענו."
"וואי, מה זה המקום הזה?"
"טוב, אתה זוכר שבאחד המכתבים סיפרתי לך שפתחו כאן באולינג,
ואתה אמרת לי שאתה ממש אוהב באולינג, אז הנה - זה כאן!"
"אז למה אנחנו מחכים? בואי!"
הוא אחז בידי ומשך אותי לתוך האולם, ועכשיו כשאני נזכרת בזה
אני מתאפקת שלא לבכות מהידיעה שהמגע הזה, המגע הזה לא יחזור
שוב...
"טוב, חכה, אני צריכה להוציא את הארנק, צריך לשלם!"
"תשכחי מזה, זה עליי."
"לא..."
"אני מתעקש."
"גם אני."
"זה לא יעזור לך!"
"טוב, יה עקשן, אתה תשלם!!!"
"יש!!!"
אני לא רוצה לשכוח אף פרט! אני רוצה לזכור את הכל, זה מה שנשאר
לי ממנו! היינו במסלול 8 וכל כרטיס עלה 15 שקלים, ואני שיחקתי
שני תורות והוא שני תורות ואז קרה משהו מדהים - כאילו החלום
שלי התגשם! הוא אמר לי שאני לא מחזיקה את הכדור טוב ושהוא ילמד
אותי איך להחזיק. הוא בא מאחוריי, הביא את ידיו קדימה והחזיק
בכדור ובידיים שלי בו זמנית, זה היה מדהים, ואז שוב הצד הביישן
שלו התגלה לי.
"אוי, אני מצטער, לא התכוונתי להגיע למצב הזה."
"לא, זה בסדר, אל תתבייש."
"אה... אוקיי", הוא ענה לי באי נוחות.
המשחק נגמר, ולמרות שהוא ניצח, הרגשתי שזה ממש לא היה משנה לי.
הכל היה נפלא ואז - מה שחששתי ממנו הגיע! דנה, הילדה שהיה נראה
ששחר הכי אוהב, ראתה אותנו. היא הייתה סנובית מגעילה וביופי
היא שמה אותי בכיס הקטן!
"הי, שחר, מתי חזרת?! אתה יודע איך התגעגעתי אלייך..."
ואז היא חיבקה אותו, מה שאני כל כך רציתי לעשות ואני נשארתי
באוויר, ושחר לא התנגד, הוא הגיב בחיוב. למה אני היססתי?!
"וואי, שחר, הייתי מתה להישאר, אבל אני חייבת ללכת לפגישה של
השכבה."
"אה, טוב, ביי, תיהני."
"שחר, יש לי רעיון סופר סטאר, רוצה לבוא איתי?!"
"בסדר, נבוא איתך!"
נבוא איתך? זו הצהרה על חברות או משהו כזה? אני אמורה לדעת
משהו? תמיד חשבתי שאם יש לך חבר אתה צריך לדעת!
"רגע, מי זה נבוא איתך?!"
"אני ויעל, את לא רואה אותה? מה, נהפכת לעיוורת ולא ידעתי?!"
עכשיו קיבלת, יה סנובית אחת!
"לא, זה לא שאני לא רואה טוב, פשוט אתה יודע - רציתי שנלך לבד,
חשבתי שכשתחזור אז ישר נהיה חברים. לא שכחת את מה שהיה בינינו
בשנה שעברה, נכון?!"
מה, מה היה ביניהם בשנה שעברה?! לא היה כלום, נכון?! היא גונבת
לך את שחר, את חייבת לעשות משהו! רגע... גונבת? את אוהבת את
שחר? שוב? הוא הפך להיות יותר מידיד? טוב, זה לא משנה עכשיו,
קודם כל תעשי משהו!
"רגע, שחר, היה ביניכם משהו?!"
מה, זה כל מה שאמרת?! היה ביניכם משהו?! משפט מטומטם, אבל
מעניין איזה תירוץ יהיה לו עכשיו!
"אה... לא מצידי."
שחר לא אוהב אותה?! מצידו לא היה כלום?! יש!!!
"טוב, שחר, ממוש, אתה מאכזב אותי. מצידי היו הרבה דברים! אתה
בא איתי או לא?!"
שחר, אל תלך, אל תלך!!!
"טוב, אני בא."
מה? זה לא יכול להיות! ואני כמו מטומטמת לא עשיתי כלום, למה?!
למה לא עשיתי כלום?! אני מטומטמת מטומטמת מטומטמת!!!
"יעל, יש לך את הטלפון שלי, תתקשרי אליי מחר ב-11."
מה הוא חושב שאני? אני לא מתכוונת להתקשר, אני אראה לו!
"תשכח מזה, לך עם דנוש שלך!"
יופי, עכשיו הראית לו, הוא לא יתקרב אלייך יותר! רגע, אבל אני
רוצה שהוא יתקרב אליי, שהוא יהיה לידי! שהוא יחזיק לי את היד
כמו היום! את אוהבת אותו?!
"יעל, איפה היית?!"
"סתם הסתובבתי עם מישהו, למה?!"
"השעה שמונה, אני ואמא שלך מחפשים אותך מחמש, עוד רגע היינו
מתקשרים למשטרה! למה לא הודעת?!"
"אה, סליחה... שכחתי..."
"יעל, לא סתם יש לך פלאפון! וגם בו את לא עונה!"
"טוב, אני מצטערת!"
"בסדר, ובבקשה שלא יקרה שוב!"
"טוב!"
אחרי השיחה הנחמדה עם אבא שלי, הלכתי להתקלח, לצחצח שיניים
ולישון. רציתי פשוט להתנתק מהעולם הזה לכמה שעות! פשוט ללכת,
אבל לא הצלחתי! כל הלילה הייתי עסוקה בלבכות. לבכות על שחר, על
זה שהילד שאני הכי אוהבת בעולם לא אוהב אותי!
"יעל, תקומי, כבר 11 וחצי ויש לך פה אורח."
"טוב, אמא, אני עוד 10 דקות באה!"
רגע, אורח?! מי?! בשעה כזאת?! היה לי מזל שמהדלת אי אפשר היה
לראות את המעבר בין החדר שלי לשירותים והייתי יכולה ללכת בלי
בושה. החלפתי בגדים, שטפתי פנים והלכתי לראות מי האורח
המסתורי.
"הי, יעל."
זה היה שחר, שמצד אחד הכי הייתי רוצה לראות, ומצד שני הייתי
מתה שילך!
"לך מפה! לך לדנה שלך!"
"יעל, בואי איתי לאנשהו ואז אני אעזוב אותך! בבקשה, בואי!"
"טוב, אני באה, ורק כדי שתעזוב אותי."
"תודה."
האמת היא שלא הלכתי רק כדי שיעזוב אותי, זה ברור, הלכתי כי
רציתי להיות איתו! עם הילד המדהים הזה, והאמת שלא התאכזבתי.
מחוץ לבית חיכתה לנו מונית שלקחה אותנו לים, אבל עדיין זה לא
הוציא את הכעס שלי על שחר.
"תראי איזה יפה כאן, אני מת על הים! אני צריך לספר לך משהו.
תקשיבי, אתמול הלכתי עם דנה רק כדי להביך אותה! רק כדי להגיד
לה לפני כולם שאני חבר שלך!"
"כן, בסדר! ואנחנו בכלל לא חברים!"
"אני נשבע לך זה מה שקרה! תשאלי את רוני, היא הייתה שם!"
"טוב..."
"תתקשרי זה המספר - 053-678435"
"רוני? הי, זאת יעל, מה קורה?"
"הכל טוב, ואצלך?"
אני ורוני החברות הכי טובות, היא לא תשקר לי.
"גם... תקשיבי, אני צריכה לברר משהו."
"כן, ממוש, מה?"
"נכון אתמול הייתה פגישה שלך בשכבה?"
"כן."
"אז שחר בא עם דנה, נכון?"
"כן."
"והוא אמר לדנה שאני והוא חברים לפני כולם?"
"טוב, תראי, ככה זה קרה... דנה ושחר באו ביחד ואז כולם שאלו
אותם אם הם חברים ודנה אמרה 'כן, בטח שאנחנו חברים', ואז שחר
אמר לה 'לא ממש, דנה, אני חבר של יעל, אם תרצי וגם אם לא!' זה
היה מצחיק לאללה, סוף סוף היא קיבלה את מה שמגיע לה, הסנובית
הזאת! יש לך מזל שיש לך את שחר, הוא מותק של ילד."
"טוב, תודה, רוני, ביי."
"ביי."
"נו, את מאמינה לי עכשיו?!"
"כן... סליחה שלא האמנתי לך קודם."
"לא, זה בסדר."
"אז בינך ובין דנה היה משהו בשנה שעברה?"
"לא! ממש לא! כולם חשבו שאני אוהב אותה בגלל שכולם אהבו אותה
אבל אני לא אהבתי אותה בכלל. אני לא סובל אותה, אני אוהב אותך!
לא סתם אמרתי אתמול שאנחנו חברים, התכוונתי לזה! כמובן שרק אם
את מסכימה."
"אה, תן לי לחשוב על זה..."
"אה, טוב, אם התשובה היא לא, זה בסדר, אני אבין."
"טיפש, ברור שאני רוצה להיות חברה שלך!"
"יו, הבהלת אותי! רוצה ללכת להשוויץ בי ליד דנה בננה?!"
"ברור שכן, אבל קודם אתה צריך לספר לי למה התכוונת אתמול
כשאמרת 'כן, לפחות את...'"
"טוב, אני אספר לך. בואי נשב כאן מתחת לשמשייה."
"טוב, בוא."
"את זוכרת את רון?"
"כן, ברור! הייתם החברים הכי טובים, לא?"
"כן, היינו."
"למה 'היינו', מה קרה?"
"את זוכרת את גל?"
"כן..."
"הוא תמיד שנא אותי על זה שלקחתי לו את התואר מלך הבנות והוא
רצה לנקום בי, אז הוא סיפר שקרים עליי לרון ולכל החברים שלי
יומיים לפני שנסעתי. ביום שנסעתי גיליתי את זה ולא היה לי זמן
לדבר איתם..."
"יו, אני אכסח את גל הזה, תמיד שנאתי אותו!"
"כן, אז זהו, היחידה ששמרתי איתה על קשר זאת את, כי תמיד אהבתי
אותך, מהרגע שהכרנו ועד לעולמים!"
"אל תדאג, אנחנו נטפל בזה, אבל עכשיו בוא נלך לדנה בננה, כי מה
זה בא לי להשוויץ בחבר החמוד שלי!"
"את לא רוצה להישאר פה עוד?"
"מישהו אמר שאני רוצה ללכת?"
"אבל דנה לא פה!"
"כן, אבל עוד עשר דקות היא תהיה פה. יש לה ולחבורת ההטלנוה"ק
(החברות הכי טובות לנצח נצחים וכל השאר קנאים) מסורת כזאת שבכל
יום שבת הן הולכות לים בשעה 11 וחצי בדיוק, הן אמורות להיות
פה!"
"יו, יעל, את גדולה, אני מת עלייך."
"גם אני עלייך. יו, היא פה, היא הקדימה. תנשק אותי."
יו, אני לא מאמינה שאמרתי את זה! איזו טיפשה, ומה אם הוא לא
רוצה?!
"יש! את יודעת כמה זמן חיכיתי לזה?!"
זה היה מדהים. התנשקנו, ובנשיקה שלו הרגשתי את האהבה שהוא חש
כלפיי. לא רציתי שזה ייפסק, אבל אז דנה בננה הגיעה ואני הייתי
חייבת להחזיר לה!
"מה, אתם באמת חברים?"
"לא, התנשקנו סתם בשביל הקטע, מה את חושבת?"
אה... איזה משפט הבאתי וזאת רק ההתחלה, שיהיה לה ברור!
"שחר איתך?!"
"כן, איתי, יש לך בעיה?! למה, חשבת שהוא יהיה איתך?!"
"האמת שכן, אם הוא היה חכם מספיק זה מה שהוא היה עושה!"
"או, ממש העלבת אותי, אז כנראה שהוא לא חכם מספיק והוא בחר
אותי, אז תאכלי את הלב! ושחר, איפה היינו?"
"נדמה לי שבנשיקה!"
"כן, שם! דנוש, את יכולה להישאר לצפות אם כל כך בא לך!"
ואז זה הגיע, סוף סוף הוא נישק אותי בלי בקשות ממני, בלי כלום
בערך, הוא נישק אותי מרצונו!
"ביי לכם, יה זוג של מפגרים!"
"איך הראית לה, ממוש..."
הוא קרא לי ממוש, אני אתעלף!!!
"נכון?"
"ברור שכן."
"תקשיבי, עכשיו אני חייב ללכת, אבל היום בשבע בערב את תוכלי
לבוא איתי לאנשהו?"
"כן, בטח."
"טוב, אז בואי למונית, היא מחכה לנו, היא תקפיץ אותך הביתה."
"טוב..."
הדרך לבית שלי מהים נמשכה עשר דקות אבל בשבילי זה היה נראה כמו
נצח, נצח שלא רציתי שייגמר, כשישבתי מחובקת עם שחר, החבר שלי -
חבר שלי! כל הנסיעה זה היה פשוט חלומי ובסוף הנסיעה הייתה עוד
נשיקה - נשיקה פרידה וחיבוק רך עם מגע שאין כמוהו.
"ביי, ממוש, אני מתה עלייך!"
"גם אני עלייך, ניפגש היום בשבע, אל תשכחי."
"ברור שאני לא אשכח."
הגעתי הביתה וישר נכנסתי לחדר שלי להתקשר לרוני, לספר לה על
הבשורות האלה, רק שהצפת טלפונים עליי הציפה אותי. איזה 20
ילדים שמתקשרים לבית שלי וכל אחד שואל את אותה שאלה 'את ושחר
חברים?!' ואני בכל פעם עונה את אותה תשובה 'כן!' ואז סוף סוף
רוני התקשרה!
"היי, ממוש, זאת רוני."
"היי, תקשיבי מה קרה."
"את ושחר חברים, נכון?!"
"כן!!!"
"יו, איך אני שמחה בשבילך, תמיד ידעתי שהוא אוהב אותך!"
"הוא כל כך מדהים, את זוכרת שהתקשרתי אלייך לשאול מה קרה אתמול
במפגש?!"
"כן."
"אז זה היה כי אתמול הוא התקשר אליי בחמש ואמר לי לבוא לגינה
ונפגשנו והסתובבנו ואז פגשנו את דנה בננה והיא חטפה אוותו והוא
לא התנגד. בגלל זה לא האמנתי לו שהוא סיפר לי באמת מה קרה...
והוא אמר לי שתמיד הוא שנא את דנה!"
"יו, אני כל כך שמחה בשבילך!"
"והיום הוא בא לקחת אותי בשבע לאנשהו, אני לא יודעת לאן, הוא
עושה לי הפתעה!"
"הוא מדהים, הוא אוהב אותך, אל תאכזבי אותו."
"אני מבטיחה לך שאני לא."
"טוב, ממוש, אז תיהני, ביי."
"ביי. אמא, מה השעה?!"
"חמש וחצי."
"חמש וחצי?!"
"כן..."
יו, אני חייבת להתארגן, מה אני אעשה, יו!!! טוב, דבר ראשון -
להתקלח. אחרי זה - תתלבשי ותסתרקי, יעל, רק לא להילחץ!
את תהיי מוכנה בזמן!
"אמא, אני במקלחת, לא להיכנס!!!"
"טוב."
"אה, אמא, אני יוצאת בשבע."
"אוקיי."
זהו, סיימתי סוף סוף להתארגן, והשעה...
"אמא, מה השעה?!"
"שבע."
אוקיי, שבע, להירגע, לחץ מכער אותך, תירגעי, הוא עוד מעט יבוא,
הוא אוהב אותך, תזכרי את זה...
"אמא, מה השעה?!"
"שבע וחמישה."
הוא מאחר, אולי הוא יבריז לי? אולי הוא חשב על זה שוב והוא
אוהב את דנה בננה? אני אתקשר לרוני!
"שלום, אפשר את רוני?"
"מדברת."
"רוני, הוא עדיין לא הגיע! מה אני אעשה? כבר שבע ועשרה."
"טוב, דבר ראשון, תירגעי..."
"אני לא יכולה!"
"אוקיי, תקשיבי, הוא אצלי."
"מה?! חשבתי שאת חברה שלי, עכשיו גנבת לי את שחר?!"
"לא, יה סתומה! אני לא הייתי אמורה לספר אבל אני עוזרת לו
להכין לך משהו."
"כן, כן, בטח, יה שקרנית, אני שונאת אותך, את גנבת, גנבת לי את
שחר, הוא שלי, את לא מבינה?!"
"את רוצה לדבר איתו?!"
"כן, נו, נראה מה הוא יגיד!!!"
"יעל?"
"מה, שחר? יום איתי הספיק לך כדי ללכת ולבגוד בי?!"
"מה?! אני לא מאמין שאמרת את זה! את לא בוטחת בי?!"
"אני כן, אבל למה אתה אצלה?"
"אנחנו עושים לך משהו וזה קצת התעכב."
"טוב, ממוש, אני מאמינה."
"טוב... להביא לך את רוני?"
"כן, ביי."
"הלו?"
"רוני, זאת יעל. אני מצטערת שלא האמנתי לך."
"זה בסדר... שחר מוסר לך שהוא יבוא בעוד חמש דקות."
"טוב, ביי."
"ביי."
אני צריכה לבטוח יותר בשחר, בסוף הוא ישנא אותי כי אני קנאית
מדי!
מישהו דופק בדלת, זה בטח הוא! שיט, אני צריכה להסתרק שוב!
"אמא, תפתחי את הדלת ותגידי שאני עוד דקה באה!"
"טוב, מי זה?"
"שחר."
"יעל, זה שחר, את באה?"
"כן."
"שחר, אתה רוצה לשבת בינתיים?"
"לא... זה בסדר, תודה."
"אמא, אני באה!"
"טוב, בואי מהר, מחכים לך."
"היי, שחר..."
"היי, יעלוש, בואי, מחכים לנו למטה."
"טוב... ביי, אמא."
"ביי, תיהני."
"שחר, לאיפה הולכים?"
"את תראי..."
"אוף, אני סקרנית!"
"בואי, המונית שם."
"אוקיי."
"ליידיס פירסט, כנסי."
"איזה ג'נטלמן, שחר, אני עוד אתחיל להסמיק!"
"נו, כנסי כבר!"
"טוב, אני נכנסת..."
"טוב, עכשיו אני עצוב..."
"למה?!"
"כי אני צריך לכסות את הפנים היפות שלך במטפחת כדי שלא תראי
לאיפה נוסעים."
"לא... איך אני אראה אותך?!"
"בבקשה, בשבילי, תשימי את המטפחת."
"טוב, רק בשבילך."
די, אני כל כך אוהבת אותו! זה מדהים, הוא כל כך חמוד!
"מה אני אגיד כדי לא לשעמם אותך?"
"תחשוב לבד..."
"אה..."
"אולי נדבר על דנה בננה."
"אנחנו חייבים?"
"כן!"
"טוב."
"תראה, אם אהבת אותה בשנה שעברה אתה יכול לומר לי, אני לא
איעלב, אבל רק תגיד לי את האמת - איך זה יכול להיות, אתה כל כך
אהבת אותה בשנה שעברה, כולם ראו את זה, זה היה ברור."
"טוב, אני לא אכחיש, היה שלב מסוים שאהבתי אותה, את יודעת
מתי?"
"כן... כל שנה שעברה."
"לא."
"אז מתי?"
"ברגעים שלא אהבתי את הילדה הכי יפה, מתוקה, נחמדה ועוד הרבה
דברים טובים בעולם!"
"מי?"
"את!"
"נו, והיו הרבה רגעים שלא אהבת אותי."
"באמת? רוצה שאני אגלה לך סוד?"
"נו."
"אהבתי אותך מאז שהכרתי אותך."
"אתה יודע עד כמה אני אוהבת אותך?"
"כמה?"
"עד השמיים ויותר כי השמיים הם לא הגבול!"
"חחח... אני יותר!"
"לא, אני יותר!"
"טוב, על זה נתווכח בחוץ כי הגענו!"
"יש! אפשר להוריד את הכיסוי?"
"לא! חכי בסבלנות."
"אוף!"
"טוב, תחזיקי לי את היד ובואי אחריי."
"אוקיי."
"תיזהרי, פה יש מדרגות."
"נו, הגענו?!"
"כן!"
"אפשר להוריד את המטפחת?"
"כן!"
"יש!!!"
"טוב, כאן התחלנו וכאן גם נסיים. אם לא שמת לב, אנחנו במסעדה
על המים."
"וואי, שחר, אתה כזה חמוד."
"מגיעה לי נשיקה?"
"ברור שכן!"
ושוב אותה התחושה הזאת ועכשיו, עכשיו שהנשיקה הזאת איתו, עם
שחר, התחושה של השפתיים שלו עם שלי...
"טוב, אני רוצה להראות לך משהו, בואי..."
"מה, יש משהו עוד יותר טוב מזה?"
"כן!"
זה היה פשוט מדהים. הגענו לחדר עם שולחן עגול, ערוך יפה, עם
נרות וורדים, ועל השולחן היה תפריט עם עטיפה סגולה, נוצצת,
יפה, וכל הרצפה הייתה מלאה בורדים, אבל אני התייחסתי רק לזה
ששחר איתי.
"בואי, תשבי."
"תודה..."
"תפתחי את התפריט ותקראי מה כתוב בו למעלה בגדול."
"טוב, אני קוראת: 'יעל, הבאתי אותך לפה כדי שתראי כמה אני אוהב
אותך וכמה שתמיד אני רוצה להיות תמיד איתך איתך איתך, כי אין
עוד אחת כמוך, את הטובה ביותר, ועוד דבר אחד אחרון, הכי חשוב
שתזכרי -
אני אוהב אותך!!!'
שחר, תודה, אני אוהבת אותך גם הכי בעולם!"
"ראית איך אני משקיע?"
"כן... אני אחזיר לך על הכל."
"לא צריך, אני עושה את זה מאהבה, זו הדרך שלי להביע את האהבה
שלי אלייך."
"אני אוהבת אותך כל כך!"
ושוב נשיקות נשיקות חיבוקים חיבוקים כל הזבלה האלה... (אבל לא
כשזה עם שחר).
"רוצה שנזמין לאכול?"
"טוב, מה גבירתי תרצה להזמין?"
"אה... ספגטי."
"טוב. מלצר!"
"כן."
"לגברת ספגטי ולי גם."
"טוב, בעוד רגע."
"יעל, הבאתי אותך לפה לא רק כדי לומר לך שאני אוהב אותך, כי יש
גם בשורות רעות..."
"כשאני איתך שום דבר לא יכול להיות רע!"
"זה כן..."
"תנסה אותי."
"טוב, אז..."
"מה?!"
"אה..."
"נו, שחר!!!"
"הקדימו לנו את הטיסה, אני טס מחר ב-11 בצהריים."
"מה?!"
רצתי בוכה לשירותים. לא רציתי להעליב את שחר או להעציב אותו,
אבל לא יכולתי לעמוד בזה - עד שסוף סוף שחר מגלה לי על אהבתו
אליי, הוא עוזב... למה?! למה דווקא עכשיו?! החיים כל כך לא
הוגנים לפעמים!
"יעל, תפתחי לי, זה שחר."
"שחר, אני באה, רק הייתי צריכה לשירותים."
"יעל, זה בסדר, את לא צריכה לעבוד עליי, גם לי זה עצוב. אני כל
כך לא רוצה לנסוע, אני כל הזמן מנסה לשכנע את ההורים שלי!"
"שחר, אתה לא אשם."
"אז את יוצאת?"
"כן."
"יותר קל כשרואים את הפנים היפות שלך."
"מה זה יפות, פשוט מלכת היופי."
"אפילו יותר ממנה."
"חחחח..."
"את תבואי מחר לשדה התעופה?"
"אה... כן, בסדר."
"טוב, אז אנחנו נאסוף אותך בדרך."
"אוקיי, שחר."
"מה?"
"אולי נשכח מזה שאתה עוזב? בוא נמצה את היום האחרון שלנו ביחד,
בוא נלך לאכול במקום לבכות, טוב?"
"אוקיי. בואי, שבי."
"תודה..."
אכלנו, וכל הזמן דיברנו בינינו על מה היה, מה עכשיו, לא דיברנו
על מה יהיה - מה יהיה כשלא נהיה ביחד, מה יהיה אז, אבל אני לא
נחתי לרגע מהמחשבה ששחר עוזב, מהמחשבה של מה אני אעשה כשהוא
ילך, ואם אני אתאהב בילד אחר, מה יהיה. לא נחתי לרגע מהמחשבות
הנוראות האלה.
"סיימתם?"
"כן, תודה, אפשר חשבון?"
"כן, בטח."
"תודה."
"יעלוש, היה טעים?"
"כן, מאוד, ולך?"
"כן..."
"הנה החשבון, אדוני."
"תודה, קח."
"עכשיו הביתה, שחר?"
"כן, כבר 11, ההורים שלי יהרגו אותי."
"אז אני אהרוג אותם!"
"המונית תסיע אותך הביתה, אני צריך להישאר פה."
"אה, טוב, ביי, אני אוהבת אותך."
"גם אני אותך, אני יותר."
"לא, אני יותר!"
"אני יותר."
"אני יותר."
"טוב, בואי נסכם ששנינו אותו דבר, טוב?"
"טוב."
"ביי, אני אוהבת אותך."
כל הדרך הביתה וכל הלילה לא יכולתי לנוח מהמחשבה הזאת, מהגעגוע
לשחר, מהמחשבה של מה אני אעשה כשהוא ילך. כל כך הרבה שאלות עלו
לי לראש שלא יכולתי להירדם, וכשקמתי חשבתי כל הזמן על שחר שחר
שחר, ואז הוא הגיע לקחת אותי ואני התאפקתי לא לבכות כל הנסיעה
לשדה התעופה, ורק כשהגענו נכנעתי לבכי וגם הוא.
"שחר, סליחה שאני בוכה, אני פשוט כל כך אתגעגע אלייך."
"זה בסדר, יעלוש, גם אני בוכה וגם אני אתגעגע אלייך, כל לילה
כל בוקר כל צהריים וכל מה שביניהם אני אחשוב רק עלייך!"
"גם אני עלייך."
"שחר, בוא, המטוס יוצא!"
"בסדר, אבא, אני בא!"
"יעלוש, את יכולה להביא לי נשיקה אחרונה?"
"ברור, וזאת לא האחרונה, זה בטוח."
"שחר, בוא!"
"אני בא, אבא!"
"ביי, יעלוש."
"ביי."
"יעלוש, א... ה... ב... ו... ך..."
"מה? אני לא שומעת."
"שחר?"

שחר טס ב-15 ביולי. יומיים אחרי הטיסה שלו נודע לי שהמטוס שהוא
שהה בו התרסק והוא לא נותר בין החיים. כל הסיפור הזה מוקדש
לשחר (שם בדוי) וזה רק בשבילו. אני בטוחה שהוא קורא את זה
עכשיו, אז שחר - רק רציתי שתדע אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך
עכשיו, אהבתי אותך קודם ואני אוהב אותך גם אחר כך, אני לא אשכח
אותך! היית בשבילי הכל ואתה עדיין! למה אלוהים לוקח תמיד את
המלאכים?! למה הוא לקח אותך?! זה לא מגיע לך! לא עשית רע לאף
אחד!
ואת מה ששחר אמר לי לפני הטיסה אני אף פעם לא אדע...