אז עכשיו אני יושבת.לבד. וחושבת מה היה אם. למרות שזה אחד
החוקים האסורים ביותר של הלב. לחשוב על -מה היה אם. והאכזבה
הגדולה הזאת שממלאת אותי לא נותנת לי מנוח. בלתי אפשרי להתעלם,
בלתי אפשרי להפנות לזה את הגב. זה שם זה קיים זה שלי, וזה
מפעפע בתוכי ולא נותן לי שקט. אני תוהה האם זו אהבה ואני לא
מוצאת את התשובה. מוצאת את עצמי מבקשת מאלוהים את התשובה.
המוזיקה מובילה אותי למקומות אבודים בזכרונותיי שאולי כך אני
מעדיפה שישארו- אבודים. אבל כל פעם הם מוצאים אותי מחדש.
כשהאוזניות על האוזניים והמוזיקה מתנגנת הכל נראה הרבה יותר
יפה משום מה. אבל כשהשיר נגמר כל מה שנשאר זה שקט. ואז זה
מפחיד כי אז ההיגיון מתחיל לשחק תפקיד והלב הולך לישון. האם
ההיגיון באמת גובר על הרגש? או שמא הרגש גובר על ההיגיון? אני
כותבת מתוך כאב, מתוך חיפוש מתמיד לישועה מסויימת או אולי -אם
ניתן לקרוא לזה כך-לגאולה מסויימת. אני לא יודעת אם ניתן לקרוא
למה שאני חווה ייסורים. ישיבה ממושכת אם שיגעון מוזר לצלילים.
אולי פחד מסוים שהמוזיקה תיגמר המחשבות רצות בראש הסיגריות
נגמרות בקצב וכל מה שאני חושבת זה עליו. וזה לא אהבה. וזה גם
לא לא אהבה. מצד אחד יודעת שאיפושהו הוא הדבר הנכון מצד שני
הדבר הנכון הוא לשכוח. אבל נכון זה יחסי. עובדה שהופכת את הכל
להרבה יותר קשה. אני כותבת מתוך כאב רב שכלל לא אמור להיות
בחיי. אז כן אני עוברת מעין ייסורים. ושאף אחד לא יעיז לאמר לי
שלא. אם הכל באמת כל כך יחסי כמו שכולם אומרים אני
מתייסרת.ואולי יום אחד אני אמצא את התשובה. ואולי זה כבר יהיה
מאוחר מדי והכל כבר לא יהיה יותר מדי רלוונטי. כי זו בעצם
חוקיות מסויימת. אתה מבין הכל רק כש"הכל" כבר עבר. אין פה
עלילה, וגם לא מסר או פואנטה. פשוט כאב גדול מדי שהוביל אותי
לכתוב.