ארבל הכרמלי / מפי היילוד |
רוצה לנשק לה את הכול,
רוצה לחבק ואל גופי ללחוץ,
אבל אני רק תינוק שלא יכול.
אני מושך לה בשיערה
כדי למשוך תשומת לבה,
והיא מתמוגגת מיד:
יא, כמה שאתה מתוק ונחמד.
ריחה נכנס ללבי -
זהו הריח האמהי הנעים
אשר החליף את הריח הבתולי
בו נתקלתי במצבי העוברי.
היא שרועה, משוחררת על המיטה
ואני לידה - תוצר משימתה,
היא מבקשת ממני נשיקה ארוכה
ושאתן לה את הנשמה.
הוי מאמצת שלי, עוד אגע, אלטף ואנשק
בכל מקום שלי יתחשק,
עוד אכבוש בעיר כל אישה
אך לך תיוותר הפינה המיוחדת והחמה.
23/02/05
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|