שוב זיכרון של בדידות עוטף אותי,
ומחשבות על כאב מנקרות בתוכי.
איך בתוך חדר כל כך גדול, אני כל כך לבד.
אני נזכרת כמה מאושרים היו כולם סביבי, ורק אני לא מצליחה
לחייך.
העיניים הכבויות, החיוורות בפנים,
החולשה.
הכול מציף אותי שוב.
איך הרצון לצאת מזה, לחזור ולהיות מאושרת שוב חוזר אליי,
וגם אותו הכישלון שתמיד חוזר ומזכיר,
'את אפס! את כלום!'
ושוב זיכרון של דמעות בעיניים, של איבוד הכרה לעתים קרובות,
הכול חוזר אליי שוב.
וזה רק זיכרון.

ועכשיו, מה שעכשיו לא יחזיר אותי לעולם למה שהייתי פעם.
עכשיו זה אני ואתה אוחזים ידיים על חוף הים,
וזה אני ואתה מחובקים.
אני אתה מחייכים, צוחקים, יוצאים, מתנשקים,
זה אני ואתה שוכבים.
זה טיול בלילה מלא כוכבים,
זה שינה על החול החם.
זו אופוריה מטורפת שמציפה את עיניי,
זו אהבה שממלא אותי ואותך.
מעכשיו זה לא רק זיכרון
זה רק אני ואתה.